יורם שפטל מדבר על חקירת המשטרה את פרשת ה'בר נוער' - "דם הנרצחים אינו אדום יותר, באף תיק רצח ובאף חקירה לא היו מעורבים כאלה לחצים פוליטיים וכאלה משאבים כספיים"
ראשית, מהרגע שהחלה החקירה קרי הרצח שהתרחש ב'בר נוער', הופעלו ללא הרף ובאופן גלוי לחצים על החוקרים, הן באמצעות המחבלים התקשורתיים והן באמצעות חוגי השמאל של הפוליטיקאים.
הפעלת הלחצים הבלתי פוסקים נעשתה כדי להביא תוצאות כמה שיותר מהר ובכמה שפחות כסף ומשאבים. משנת 2010 ועד היום, בשום מקרה רצח שאירע במדינה, לא הושקעו אפילו 10% מהאמצעים, כמו שהושקעו בחקירת הרצח הזה. אין סיבה לכך, כי ברור שדמם של הנרצחים ב'בר נוער' אינו אדום יותר מכל מאות האנשים שנרצחו במדינת ישראל, בארבע השנים שחלפו מאז המקרה.
בשאר מעשי הרצח, לא הופעלו על החוקרים לחצים פוליטיים בלתי פוסקים. אין דבר כזה לא לפענח רצח כזה. לדוגמא, אדון ניצן, ח"כ מטעם 'מרצ', גם הפעיל לחצים שיכולים להביא לתוצאה שהיא איננה תוצאה.
כשלוחצים על חוקר משטרה להביא תוצאות ויהי מה, החקירה יכולה להתבצע לא כפי שהיא מחויבת על פי חוק - להביא לחקר האמת.
אפשר להגיד שמדובר בחקירה שהוגדרה מהרגע הראשון כחקירה פוליטית, כי היא נבעה ולוותה מידי יום ביומו בלחצים של פוליטיקאים מהשמאל הקיצוני וסרסוריהם בתקשורת, הלא הם המחבלים התקשורתיים. כשקורה דבר כזה, מבוזבזים אינספור משאבים, לרבות כוח אדם המופנה, כתוצאה מהלחצים הפוליטיים, מחקירות אחרות לחקירות האלו, וככה לא מתחילות חקירות אחרות כי יותר מידי אנשים עסוקים בחקירה שהמחבל התקשורתי והשמאל הקיצוני בכנסת עומדים על הווריד להביא לתוצאות.
לא תמיד אבל כמעט מתבקש, שהתוצאות המתקבלות הן תוצאות של רמייה כי חקירה כזו, מטבע הדברים, חייבת להידרדר לחקירה שמטרתה לא להביא לחקר האמת אלא לעמוד בדרישותיו של המחבל התקשורתי והשמאלן הפוליטי. הלחצים האלה לא יכולים להביא בשום שטח ובשום נושא תוצאה חיובית.
הלקח השני הוא האפסות של פיקוד המשטרה. להזכירכם, התקיימה מסיבת עיתונאים, בה כל ניצב, בין אם היה קשור לחקירה או לא, נדחף לאותו שולחן רחב ואינסופי שהכיל למעלה מעשרה קצינים בכירים, שרצו להסתופף בתהילת הזרקורים על הפענוח/ לא פענוח של הרצח הזה.
כמובן שלא כונסה מסיבת עיתונאים דומה ע"י אותם ניצבים, בה היו צריכים לרדת על הברכיים ולבקש סליחה מאדון פליסיאן, אותו צלבו בכיכר העיר באותה מסיבת עיתונאים, בטרם הוגש כתב אישום בכלל.
צמרת פיקוד המשטרה מיהרה להסתופף בזרקורי התהילה של ארגוני המחבלים הטלוויזיוניים למיניהם, כדי לקצור פירות. בפשקוויל של המדינה, היה נהוג בעקבות מסיבות עיתונאים כאלה, לכנות את ניצבי המשטרה כ"טובי החוקרים", אבל אותם ניצבים לא חלמו לכנס מסיבת עיתונאים שבה יכו על חטא ויבקשו סליחה ומחילה מאדון פליסיאן.
צמרת המשטרה תמיד מזדרזת לכנס מסיבות עיתונאים, עוד בטרם הוגש כתב אישום כי כנראה לעיניים הבלתי מקצועיות שלהם, הם פתרו תעלומה כלשהי. הם אף פעם לא יכנסו מסיבת עיתונאים כשכל העסק מתפוצץ להם בפרצוף. אמור מעתה צמרת משטרה אינה מתנהלת כפי שהיא צריכה להתנהל אלא כמו גוף לא מקצועי רודף שררה, פרסום ואשראי, על דברים שלא ראוי להם.
ישנו לקח נוסף: לעיתים, מתברר שהפרקליטות נזהרת אם להגיש או לא להגיש כתב אישום. אפילו הפרקליטות הרבה יותר זהירה מאשר הנכונות של בית המשפט להוציא פסקי דין של זיכויים.
אחרי 38 שנים של ניסיון בבתי משפט, אין לי צל של ספק שאם חלק לא מבוטל מהתיקים שהפרקליטות החליטה לא להגיש בהם כתב אישום או הגישה כתב אישום וחזרה בה, היו נשמעים עד הסוף בבית המשפט, היו מסתיימים בהרשעה.
אשר על כן, יש לנו את מערכת המשפט, היחידה בעולם הדמוקרטי, שיכולה "להתגאות" באחוז הרשעות של 99,9%. את אחוז ההרשעות הזה השאיר לנו בשנת תשס"ו השופט ברק כאשר פרש מבית המשפט העליון. כשנכנס לתפקידו אחוז התיקים שהסתיימו בהרשעה היה 92% וכשפרש 99,9% כי השופט ברק, כולנו יודעים , היה אדם נאור מאוד.