"עבדתי קשה, לא באמת הייתי ילדה"
חני נחמיאס מספרת על שנות ילדותה שעברו בעיקר על הבמה
השחקנית והזמרת סיפרה לאיריס קול על המופע עם משה דץ משירי פסטיבלי הזמר: "אנחנו מתמקדים בלהיטים שהפכו לנכסי צאן ברזל. הקהל עוצם עיניים וזז כמו לולבים"
השחקנית והזמרת חני נחמיאס העלתה את המופע 'תרועת הפסטיבלים', המורכב מהשירים הגדולים של פסטיבלי הזמר, כשלצדה על הבמה הזמר והיוצר משה דץ. בראיון לאיריס קול סיפרה נחמיאס: "זה מופע לבני ארבעים ומעלה. יש בו נוסטלגיה של ילדות, שלוקחת אותנו אחורה לילדות של שנות השבעים והשישים, לפסטיבלים הראשונים שהיו כאן בישראל. הם נולדו, דרך אגב, מתוך רצון ליצור באמת תרבות ישראל, ניחוח חציר, מה שנקרא ושירים מקוריים שיהיה פעם כיף להתרפק עליהם".
"הנוסטלגיה היא לא בבחירת השירים, שבחרנו אותם בקפידה, ויש כל כך הרבה יהלומים בשרשרת הזאת של השירים שנשארו. למשל, 'על כפיו יביא', 'לילה חניה', 'חייך וחיי', 'הללויה', 'כאן' ו'ולנטינו'. ועשינו גם מחרוזות של שירים מפסטיבל שירי הילדים, הפסטיבל החסידי ופסטיבל עדות המזרח. יש לנו מחרוזת שירים שלא התקבלו לפסטיבל, וזה לא יאמן איזה שירים לא התקבלו לפסטיבל. 'הללויה', 'ולנטינו', 'כאן', 'הלוואי', לא עברו סינון ראשון ושני, ובסוף כן הגיעו לפסטיבל בסינון שלישי, וזכו בגדול. את השירים הייתה בכל שנה בוחרת ועדה, שהגיעו אליה מאות שירים, בין 450 ל-600, והמילים והלחן היו במעטפות אנונימיות, כדי שלא ייבחרו שירים לפי הזהות של היוצרים שלהם".
"בין השירים אנחנו שוזרים סיפורים. עשינו עבודת תחקיר ונפגשנו עם המפיק האגדי חנוך חסון, רבקה מיכאלי, יואב גינאי ויובל ניב שכתב על הנושא עבודת מאסטר וליקטנו סיפורים ממש מתוך ה'מטבח' של המסעדה שנקראת פסטיבלי הזמר. יש סיפורים מדהימים שאף אחד לא יודע עליהם. לדעתי הפסטיבלים נגמרו כי כמו בהרבה דברים טובים נוצרת לפעמים תחושת רוויה. בעיני זה חבל אבל הנה אנחנו מחזירים את השירים לבמה. אנחנו נשענים רק על להיטים גדולים שהפכו לנכס צאן ברזל. הקהל הוא כמו לולבים. איך שמתחיל 'שיר לערב חג' או 'על כפיו יביא' רואים איך העיניים שלהם נעצמות והם זזים כמו לולבים. זה מין זמן כולם בו שווים, כולם נהנים וזה מאוד מחמם לב".
קול השוותה בין הפסטיבלים לתוכניות השירה בטלוויזיה, המבוססות על קאברים וטענה שכיום אם זמר יבצע בהן שיר מקורי זה עלול לעלות לו בהדחה. נחמיאס נתנה כדוגמה את עידן עמדי שהיה מספיק אמיץ כדי לבצע ב'כוכב נולד' את 'כאב של לוחמים', שזכה להצלחה גדולה.
נחמיאס מככבת על הבמות כבר מגיל עשר: "הייתי 'ילדת פלא'. שנאתי את המושג הזה אבל בתור ילדה קיוויתי שזה מה שאני אעשה כשאהיה גדולה, ובעיקר קיוויתי שלא אהיה מישהי שאצלה הלך הפלא ונשאר הילד. התעקשתי להישאר ילדה ולאחוז בנעורים בכל הווייתי, אבל כילדה עבדתי כמו משוגעת. בעצם לא הייתי ילדה. בגיל עשר התחלתי לשחק ב'חנהל'ה ושמלת השבת', שרתי במקהלת צדיקוב, שיחקתי בסרט 'אני ירושלמי' ובמחזות זמר. הייתה לי תשוקה, חיידק במה".
"ההורים לא עזרו לי בעניין הזה. הייתה התנגדות מאוד גדולה בבית. התייחסו לשירה ומשחק כתחביב מאוד נחמד, אבל הלו, צריך מקצוע. את יודעת, הפרקטיות. הם ניסו לעצור את זה בכל דרך, אבל לא סתם קוראים למשחק 'חיידק במה', זה רץ בדם, אתה לא יכול לעצור את זה. אני זוכרת את עצמי הולכת עם אמא שלי למחזמר ב'קאמרי', נדמה לי שזה היה 'שלמה המלך ושלמיי הסנדלר' ואני זוכרת את החוויה העמוקה הזאת ואת הכמיהה שנולדה שם. פשוט רציתי ליפול לתוך הבמה ולהיות חלק מהרוקדים והשרים".
"ושבוע אחר כך זה נשלח אלי מהשמיים. הייתי מנויה לעיתון נוער וילדים שקראו לו 'הארץ שלנו' ומצאתי שם מודעה קטנה שמחפשים ילדים לתיאטרון מארץ עוץ, להצגת ילדים חדשה. כיוון שידעתי שההורים שלי לא יתנו לי לנסוע לאודישנים, אספתי כמה ילדות מהכיתה וממש ברמייה אמרנו להורים שאנחנו נוסעות לאכול גלידה בתל אביב, ונסענו לאודישנים. ומשם הכל התגלגל. הפכתי להיות 'חנהל'ה ושמלת השבת', הקלטתי את השירים הראשונים שאהוד מנור כתב לילדים, כמו 'מי אוהב את השבת אמא ואבא', בקול הצפצפני בגיל עשר. זה מצחיק כי הבת שלי היא גננת עכשיו ובאיזה יום שישי הפתעתי והגעתי לגן בזמן הקידוש והחלות שהם עושים בגן, מבלי שהיא ידעה שאני באה, ושמעתי את השיר מתנגן מבחוץ ואמרתי לעצמי, וואו, זה לסגור מעגל".
