כשהנבחרת תרקוד ואלס וינאי
דני דבורין על מינויו של האוסטרי הרצוג למאמן ישראל בכדורגל
צריך היה לחשוב על כך שהאוסטרי וילי רוטנשטיינר ירצה שתהיה לו שפה משותפת עם מי שימונה לתפקיד מאמן נבחרת ישראל בכדורגל. לכן אין הפתעה בהודעתה של ההתאחדות, מאתמול לפנות ערב, על כך שהאוסטרי אנדראס הרצוג יאמן את הנבחרת.
ידוע שהרצוג, שהיה כדורגלן מצוין, אינו ברשימת המאמנים הכי גדולים בעולם. אבל יתרונו הגדול על פני המאמנים הישראלים, שהוזכרו כמועמדים לתפקיד, הוא כפול. האחד, כאמור, ההבנה שתהיה לו עם רוטנשטיינר. היתרון השני הוא בכך שיוכל כנראה לדרוש מהשחקנים עבודה והשקעה כמקובל באירופה, ובכך להקרין על הליגה כולה.
בעבר היו אצלנו מאמנים שהגיעו מאירופה ושאימנו את נבחרת ישראל. אזכיר ארבעה מהם: צ'יריץ שהגיע מיוגוסלויה, מנסל מאנגליה, נילסן מדנמרק ופרננדס מצרפת. כידוע עם אף אחד מהם היא לא זכתה בשום תואר נחשב בעולם, וגם לא הגיעה למשחק הגמר. כי מאמן (טוב ככל שיהיה) אינו יכול בין-לילה להפוך את שחקניו למהירים יותר, לאתלטים יותר, והרי זה בעצם שם המשחק.
המסקנה מכאן היא פשוטה והדברים אינם חדשים: כדי להגיע לתוצאות מעולות, צריך בדרך כלל זמן. הרבה זמן. אחרי הכל הנבחרת מייצגת את רמתו של הכדורגל בישראל. כישלונה החוזר של הפועל באר-שבע במוקדמות ליגת האלופות, מצייר עבורנו את תמונת האמת על איכותו, וזאת על אף שבשורותיה של באר שבע כמה זרים טובים דוגמת אוגו ו-וואקמה.
אמנם הרצוג אינו עושה הנפלאות, אבל בואו נודע על האמת, ישראל לא המציאו את הכדורגל. חשוב מאד שנזכור זאת בעת שישראל תירקוד מעכשיו ואלס וינאי.
