לנאתכו אין אשליות
דני דבורין לא הופתע מדבריו של קפטן הנבחרת, שהזכיר כי "אנחנו תקועים באותו מקום כמה עשורים"
בראשית השבוע, בראיון לנדב צנציפר, אמר ביבראס נאתכו, כדורגלן נבחרת ישראל, משפטים אחדים שהם האמת הצרופה על יכולתה של הנבחרת: "גם אם נעלה ליורו, תהיה זו הברקה חד־פעמית - אבל אנחנו לא שם. אין לנו תשתיות, אין עבודה עם הנוער", הוא טען.
חשוב להדגיש שאין חידוש בדברים, שכן הם נשמעים לא פעם ולא פעמיים, משך שנות דור. מעת לעת חוזרים עליהם פרשנים ועיתונאים. וגם אם הדברים ידועים לכל, אני מרשה לעצמי להציע לשינו זוארץ, שאמור להיבחר בחודש הבא ליו"ר ההתאחדות, להתייחס בכובד ראש לדבריו של קפטן הנבחרת. לגזור ולהדביק על הלוח.
כשביבראס נאתכו דיבר בריאיון על כך ש"אנחנו תקועים באותו מקום כמה עשורים", היתה זו תזכורת הבאה מתוך הנבחרת עצמה, ובכך חשיבותה הגדולה, שכן לא רק העיתונאים הם אלה המבקרים את יכולתו של הכדורגל הייצוגי שלנו.
עכשיו השאלה הגדולה היא מה יוכל לעשות בשטח רוטנשטיינר, שהופקד על קידומו של הכדורגל בישראל. האם נראה אותו, את הרצוג ואת חזן, גם באימוני הקבוצות, או שמא רק נראה אותם יושבים בתאי הכבוד של האיצטדיונים במשחקים המרכזיים? האם ביכולתם להכניס רוח חדשה גם בקבוצות הליגה הלאומית ובמשחקי ליגות הנוער?
ובכלל, איך מפתחים ומקדמים את שחקני הנוער? מי יעשה זאת? כיצד יעשו זאת?
מאז שני ההפסדים לנבחרות אלבניה וצפון־אירלנד, לא שמעתי על כך שנעשו פעולות בשטח. ראש הצוות האוסטרי חייב לעבוד לא רק לפני משחק בין־ארצי, אלא, כאמור, להתחיל בביצוע חריש עמוק.
בכל מצב, תוצאות של התקדמות אינן דבר הבולט מיידית. הן תובעות השקעה ממושכת, השקעה בת שנים.
ועוד משפט על המאמן אנדי הרצוג. הביקורות עליו לאחר שני ההפסדים היו כאילו הוא האחראי הבלעדי לתוצאות, והוא הרי בקושי מכיר את השחקנים. ראוי מאוד לזכור שהמאמנים שקדמו לו נכשלו כישלון חרוץ, מה שמוכיח שעיקר הבעיה היא בתשתית ובחומר השחקנים. כל מאמן שלא ידע זאת מראש, היה נאיבי מדי - ועל כן שילם את המחיר.
