השיבה מאבו דאבי
גלעד שלמור שרד את מרתפי השב"כ בבירת איחוד האמירויות, ושב כדי לספר: "הוקפתי בקבוצה של גברים עם גלביות"
כיצד מצא את עצמו גלעד שלמור במרתפי השב"כ של אבו דאבי? שלמור סיפר על החקירה הארוכה והלא נעימה, והודה לאורן סמדג'ה שהיה הראשון שהודיע למשרד החוץ כי העיתונאי נכנס לצרות; וגם: כיצד הגברים באמירויות המאוחדות מברכים זה את זה לשלום?
"הייתי בשב"כ של אבו דאבי", כך פתח גלעד שלמור את דבריו בתוכניתו ב־103fm, והסביר איך הפכה נסיעת העבודה שלו לחלום בלהות: "נסעתי לסקר את נבחרת הג'ודו. הצלם שהיה איתי הוציא את המצלמה בסמוך למלון של הנבחרת הישראלית שהייתה נקודה רגישה, ואז קפצו עלינו אנשי שב"כ.
"אני לא רוצה להיכנס לזה יותר מידי וגם כתבתי על זה בדף הפייסבוק שלי, אבל נקודה מעניינת שלא עלתה עדיין, זה שלמעשה – מי שעזר למנוע ממני שהייה ארוכה יותר במרתפי השב"כ, היה זוכה המדליה האולימפית אורן סמדג'ה. כשעוכבתי לחקירה על ידי קבוצה גדולה של גברים בגלביות, סמדג'ה בדיוק עלה לאוטובוס יחד עם הנבחרת בשביל לנסוע לאולם התחרות.
"עמדתי בפינת המלון במרחק של מאה מטרים מסמדג'ה, ובדיוק ראיתי אותו עובר. ידעתי שמישהו צריך לדעת שאני כרגע מעוכב, ולכן צעקתי לו 'אורן'. השוטר החשאי שתפס אותי צעק עלי שאשתוק", סיפר שלמור. למזלו, סמדג'ה הבין מהר מאוד בדיוק מה התרחש, ועדכן את משרד החוץ שמצידו התחיל להפעיל לחצים על מנת לשחרר את שלמור. "אמרתי לו תודה באופן אישי ואגיד לו תודה גם כאן על כך שהיה עירני".
"היה קשה, אבל לא זוועת עולם"
אז כיצד נראתה החקירה של שלמור באבו דאבי? ובכן, כל מה שאי פעם ראיתם בסרטים - התקיים גם במציאות. שלמור: "החקירה לא הייתה פשוטה והייתה ממושכת מאוד – עוכבתי במשך כשלוש שעות ואז נחקרתי עוד כ־13 שעות, שבהן ניסו להוכיח שאני מרגל עם כל המניפולציות המוכרות: הקפיאו את החדר ואז חיממו אותו שוב עד לכדי הזעה, למשל, או ששמו חומר משלשל באוכל.
"לא היכו אותי", הרגיע שלמור. "היה בסדר, היה קשה, אבל לא זוועת עולם".
עוד הוסיף שלמור והסביר מה הייתה הסיבה, ככל הנראה, לכך שאנשי הביטחון באבו דאבי לא לקחו סיכונים והחליטו לחקור עיתונאי שבסך הכל הגיע לסקר את הנבחרת הישראלית: "הייתה שם רגישות מאוד גדולה סביב הנבחרת. גם מירי רגב הייתה שם וזה שם את כל כוחות הביטחון המקומיים וגם את כוחות הביטחון שלנו על קצות האצבעות.
"כשהתקרבתי לנבחרת, התקרבתי בלי מצלמה. לא התכוונתי לצלם דבר. ביקשתי מהצלם המקומי שהיה איתי להכין את הציוד, אבל לא התכוונתי שיעמיד את המצלמה ליד המלון, רק רציתי שיתכונן". מה גם, כשנכנס שלמור למלון הרגיש את המתיחות באוויר בין כוחות הביטחון, והבין שעליו לעזוב את המקום כמה שיותר מהר, אבל זה כבר היה מאוחר מידי: "כשיצאתי להגיד לצלם 'בוא נלך', כוחות הביטחון של אבו דאבי כבר היו עליו".
ובכל זאת, אם הנבחרת הישראלית זיהתה את שלמור - שאף שוחח עימם לפני התחרויות, מדוע כוחות הביטחון – ששלמור לא היה זר להם, החליטו לחקור אותו כאחרון המרגלים? אולי כי התרגזו על כך ששלמור נכנס למדינתם באמצעות דרכון זר ורק לאחר מכן גילו שהוא ישראלי? הכל יכול להיות, אבל שלמור לא מצא תשובה: "ככה זה. אני לא רוצה להגיד 'נקמה', אבל קרה משהו שהיה קשה להם לעכל".
אני יודע מה עשית בקיץ האחרון
גם בחדר החקירות החשוך מצא שלמור זמן ללמוד משהו חדש, וגילה פרט מעניין למדי על חייהם של האיסלמיסטים: "אני יושב בחדר החקירות ונחקר על כל פרט ופרט מהחיים שלי. נשאלתי שאלות הזויות כמו 'מה עשיתי במרץ 2005'. הגברים שחקרו אותי הם גברים מגודלים, מזוקנים שלבושים בגלביות לבנות מבהיקות. כולם איסלמיסטים. מסתבר שכאשר אנשי האמירויות המיוחדות פוגשים זה את זה, הם מברכים אחד את השני לשלום על ידי כך שהם מצמידים את המצח והאף זה לזה ועושים רעש של נשיקה.
"הם לא ממש מתנשקים בפה", הדגיש שלמור, "הגברים הקשוחים האלה שבאים וחוקרים אותי ומאשימים אותי שאני מרגל, מחליפים משמרת וכמעט מנשקים זה את זה על השפתיים בצורה מאוד עדינה ואפילו קצת חיננית. זה היה דיסוננס שמצאתי גם בחדר החקירות כמשעשע".
לא נותר אלא לומר: שמחים שחזרת.
עריכה: מיכל דאבי
