זידאן, סולשיאר וגאטוסו מרגישים כמו בבית
דני דבורין רואה יתרון גדול בכך ששחקני עבר גדולים מאמנים את הקבוצה שבה שיחקו
יש לברך על כך ששתיים מקבוצות הכדורגל הגדולות בעולם הזעיקו לאחרונה שני שחקני עבר שלהן והפקידו בידיהם את מישרת המאמן. תחילה עשתה זאת מנצ'סטר יונייטד בהחזירה הביתה את אולה גונאר סולשיאר, שקיבל בשבוע שעבר מינוי של קבע, ואחריה ריאל מדריד עם זינאדין זידאן.
אני עדיין מאותם אלה הסבורים שרצוי מאד שמאמן יהיה כדורגלן עבר. זאת ועוד: קבוצה גדולה, חשוב שמאמנה יהיה כוכב עבר ברמה של שחקן נבחרת, מפני שאז שחקניה ידעו להעריכו כפיגורה בעלת רקורד מוכח. ואם להוסיף, הרי ישנה משמעות לכך שאותו מאמן יהיה גם משחקני העבר של אותה קבוצה. ואכן, זידאן וסולשיאר כיכבו בריאל מדריד ובמנצ'סטר יונייטד, ואין טובים מהם כדי להבין מהי רוח המועדון. גם זמן התאקלמותם יהיה קצר ומינימלי, בוודאי בהשוואה למאמנים הנוחתים במקום שהוא בעיקרון זר עבורם. אגב, הם אינם היחידים שחזרו למקום שבו נהנו מאד לשחק ולהצליח. ג'נארו גאטוסו, שהיה משחקניה הגדולים של קבוצת מילאן, הוא זה המשמש היום כמאמנה.
לא בטוח אם שלוש דוגמאות אלה מבשרות על שינוי מגמה ועל חזרה למקורות. אולם יש לדעת שהיו זמנים בהם צעד כזה התקבל בטבעיות ואף התבקש. דוגמאות לכך אינן חסרות, ודווקא ובעיקר הן זכורות לי מהכדורגל הישראלי. קבוצות רבות החתימו למישרת המאמן, כאמור, את מי ששיחקו בהרכבן ובמקביל גם במדי הנבחרת הלאומית. עם חלוף השנים השתנתה משום מה המגמה והתברר שרקורד של שחקן עבר גדול כבר אינו משחק אצל כולן תפקיד מרכזי בבחירת המאמן.
