ישראל, נבחרת של שחקן אחד
ערן זהבי נושא על גבו את הנבחרת הלאומית, אבל כדורגל הוא לא טניס • דני דבורין מאוכזב, גם אם ננצח הערב (ג') את לטביה
משחק הערב (ג) של נבחרת ישראל מול לטביה יכול להסתיים בניצחון ישראלי מכריע, ברמה של 0:4 או 0:5. אני חושב שהדבר אפשרי , שכן אחרי הכל לטביה לא צברה אפילו נקודה אחת, והיא ספקית הנקודות הראשית לכל יריבותיה. לכן ניצחון כזה, אם יושג, יש לקחתו בפרופורציה המתאימה.
העניין הוא שעדיין הפסד החוץ 3:1 בוינה, טרי בזיכרוננו והוא למעשה מלמד דבר אחד: ישראל, כמו ישראל, נותרה אותה נבחרת, שלהוציא הבלחות אחדות, ממשיכה לאכזב ולתסכל את אוהדיה ואת עצמה. עם כל הביקורת המופנית למאמן אנדי הרצוג הוא בעצם הולך בעיקבות קודמיו. בל נשכח כיצד נראתה הנבחרת בימים של קודמיו בתפקיד, שהאחרונים בהם היו אלי גוטמן ואלישע לוי.
אז למה זה קורה לנו?
את התשובה יש לחפש, בין היתר, במה שעשו, או לא עשו הקיץ, הקבוצות שלנו בזירת אירופה. הן כשלו כישלון חרוץ, ונשרו מהמשחקים מבלי להגיע לשלב הבתים. מכבי חיפה, הפועל באר שבע, או מכבי תל-אביב יכולות להוביל את ליגת העל, אולם התברר שלא יותר מזה. כך גם נבחרת ישראל. האמת פשוטה: היום היא בנויה על שחקן אחד בלבד, ערן זהבי, וחישבו כיצד היא הייתה נראית בלעדיו. אבל כדורגל אינו טניס אלא משחק קבוצתי, שבו ההגנה הישראלית דומה לעלה נידף, והשערים שספגה מוכיחים זאת.
ואם הרצוג אינו עושה הנפלאות, הרי את מה שעושה בנבחרת וילי רוטנשטיינר קשה לי להגדיר או להבין. אבל חלקו בתוצאות שהשיגה הנבחרת אולי גדול מחלקו של הרצוג. כל משפט הנאמר על ידו זוכה לכותרות, אולם לדבר על כדורגל כל אחד ואחד מאיתנו יכול, וזו חכמה קטנה. בינתיים נותרנו תקועים במקום בו נמצאת הנבחרת שנים כה רבות.
