הפובליציסט ומבקר הספרות מנחם בן הלך לעולמו בגיל 71. בן לקה באירוע מוחי לפני כמה חודשים, ומאז אושפז בבית חולים, והלילה, כאמור, נפטר. בני ציפר הספיד אותו, וסיפר: "היינו על סכינים, אבל בהמשך הפכנו לחברים טובים. הוא עשה הכל בכדי להרוס לעצמו את הבריאות בערך כל חייו, וזה התנקם בו. הוא גם התמודד עם הרבה טרגדיות אישיות".
"רוב האוכלוסייה מכירה אותו מהאח הגדול, אבל לפני כן הוא היה מבקר ומשורר, ובצעירתו הכתירו אותו למשורר הכי מבטיח בדורו. הוא כתב שירים נהדרים, ואז התחבר עם דוד אבידן, ויחד הם עשו מסעות אל.אס.די, ומכאן הוא הלך בדך של משוררי הביט, רק שבארץ זה לא כל כך התאים. אנחנו עמדנו בקשר גם בשנים האחרונות, ואפילו הזמנתי אותו להרצות מול הסטודנטים שלי, והם היו בשוק ממנו. היו לו דעות מאוד פרובוקטיביות. אני נחשב פרובוקטיבי בעצמי, אבל הוא עלה עליי".
עוד הוסיף: "היה לו אירוע מוחי, והוא שכב הרבה זמן במיטה מצב קשה. לפני זה הוא שלח לי כל מיני דברים שהוא כתב, גם על החוויות שלו ברמת גן, ומסעות האל.אס.די שלו. אפשר לומר שהוא סבל מהערכת חסר, ועשה הכל בכדי שזה יקרה. מבחינתי הוא המשורר האמיתי, זה שרצה לחוות את החיים ומה שיהיה יהיה".
לשיחה הצטרף גם העיתונאי והתסריטאי שי להב שסיפר על היכרותו עם בן ז"ל. "קיבלתי את מנחם כסוג של ירושה כשנכנסתי לתפקיד כעורך מוסף התרבות של 'מעריב', ואם להיות אמיתי זו הייתה ירושה מפוקפקת. הוא היה הילד הרע שלאף אחד לא היה כוח להתמודד איתו. הוא כתב על כל מה שידע שירגיז, הוא הלך על זה בחדווה".
לדבריו, הוא היה חייב לבקש ממנו,שבוע אחרי שבוע, להוריד קטעים מסוימים, "הייתי צריך להגיד לו 'אנא תוריד את המילה הזאת והזאת', והוא לא תמיד הסכים. איתו זו הייתה סוג של הידברות. עם הזמן הלכתי ונקשרתי לאיש הזה, היה בו משהו יוצא דופן, מאין ילדותיות מתפרצת שלא מפסיקה לחפש את הצוף של החיים. הוא תמיד היה אחר והפרובוקטיביות שלו הייתה חלק מזה, אבל לעיתים הסתירה הזה. מנחם הלך בעיניים פקוחות לעבר מלכודת הפרובוקציה הזו".