הרשו לי לא להתפעל משובם של כדורגלני נבחרת דנמרק להמשך משחקם מול פינלנד, במסגרת היורו, אליפות אירופה לאומות. כי עם כל הכבוד למשחק הכדורגל ולמסגרת החשובה, קשה להבין כיצד יכלו חבריו של כריסטיאן אריקסן לשחק, לאחר שהיו עדים ממש מקרוב למאבק על חייו.
אמנם הם כבר ידעו שחל שיפור גדול וניכר במצבו, אבל אפשר היה לבקש לקיים את המשחק למחרת היום. זו לא הייתה פציעה סתמית שבעקבותיה מוחלף שחקן, אלא התמוטטות שאילצה לבצע בו החייאה, שהכניסה להלם גם אותנו.
הכדורגל אף פעם לא נמצא לפני החיים עצמם. לכן, אחרי הטראומה שעברה נבחרת דנמרק, הופתעתי מאוד מהעובדה ששחקניה חזרו לשחק. אני במקומם הייתי נוהג לגמרי אחרת. לא הייתי חוזר.
○ ○ ○
ומכאן לטניס: לפני 3 ימים ראיתי את משחק גמר הנשים של הרולאן גארוס, כולל טקס הענקת הגביע למנצחת, ברבורה קרייצ'יקובה, על ידי אגדת העבר מרטינה נברטילובה.
לא שמעתי ביקורת על רמתו של משחק הגמר, ולפיכך אני רואה מקום לומר שהיה זה ממשחקי הגמר החלשים ביותר, בוודאי כאשר מדובר בגמר אליפות שהיא אחת מ־4 הגדולות בעולם הטניס.
שתי המתמודדות בו, קרייצ'יקובה ואנסטסיה פבליוצ'נקובה, ניהלו את המאבק ביניהן בחבטות מהקו האחורי. שתיהן השתדלו בכל מאודן שלא להתקרב לאזור הרשת, והנקודות הושגו רק כאשר אחת מהן לא דייקה בהעברת הכדור. טניס הוא לא רק משחק מהקו האחורי.
כשראיתי בסיום המשחק את נברטילובה, נזכרתי בימיה הגדולים, בהם באמת נהנינו מטניס משובח. ואם הגמר שראינו בשבת האחרונה הוא המאפיין של שנות ה־20 המודרניות, אזי איכותו של טניס הנשים נמצאת בצלילה מדאיגה.
הלו, זה טניס? קרייצ'יקובה ופבליוצ'נקובה // צילום: Adam Pretty/Getty Images