געגועיי לנבחרת הולנד
דני דבורין על הטוטאל־פוטבול שהפגינו ההולנדים ב־1974, מבלי לדבר יותר מדי על 3 בלמים: "את הכדורגל האטרקטיבי ביותר הציגה נבחרת שפרצה גבולות"
הכדורגל בישראל מוצף בשנים האחרונות, ובעיקר בתקשורת (הכתובה והאלקטרונית), במונחים טקטיים, כאילו רק הם הקובעים כביכול מי תנצח ומי תפסיד. אני, לעומת זאת, משוכנע שהמשחק מוכרע על ידי שחקנים טובים, ושלפעמים הטקטיקה הורסת את המשחק הפופולרי.
"מערך של 3 בלמים" או "קו אחורי של 4 שחקנים" או למשל "הגנה נסוגה" הפכו לביטויים שוטפים. דווקא בשל כך חשוב לדעת שאוהדי הכדורגל באים למגרש גם ליהנות. ספק אם בעשרות השנים האחרונות מישהו הזכיר את המילה טוטאל־פוטבול.
לכן, אני כאן כדי לספר עליו, משום שאת הכדורגל האטרקטיבי ביותר, והתכליתי ביותר, הציגה בעבר נבחרת אחת, שפרצה את גבולות המגבלות. הולנד עשתה זאת ב־1974, ולמרות שהפסידה בגמר גביע העולם של אותה שנה במינכן, לגרמניה המערבית, הולנד היא שכבשה את ליבם של האוהדים בכל פינה שעל הגלובוס.
מאמנה היה רינוס מיכלס, ותחתיו הפגינה הנבחרת, בניצוחו של יוהן קרויף, את הטוטאל־פוטבול. פירושו פשוט: שחקנים הנעים ועוברים מעמדה לעמדה. זהו העיקרון שעשה את הולנד לנבחרת, שמשחקיה הפכו להצגות ענק בלתי נשכחות. מעבר מהיר מעמדה לעמדה דורש כדורגלנים מעולים, שיכולתם היא הן בהגנה והן בהתקפה. לכל יריבה קשה לעמוד מול שטף כזה של 10 שחקני שדה, שבעיקרון כל אחד מהם מסוגל לבצע כל תפקיד.
מי שראה את הולנד של 1974 מתגעגע לכדורגל ההוא. מאז לא ראיתי שום נבחרת המתקרבת לזו שהייתה להולנד. חבל מאד שהדרך שבה היא התנהלה במגרש, היא היום רק נחלת ההיסטוריה, אולי גם כי קשה למצוא בהרכב אחד 11 שחקנים שכל אחד מהם הוא כוכב על.
