"לונה לקחה החלטה טקטית נכונה ונשארה על קצב אחיד"
המרתוניסטית לונה צ'מטאי סלפטר הגיעה למקום ה־3 בעולם וזכתה במדליית ארד • בעלה ומאמנה דן סלפטר: "ההכנה לא הייתה אידיאלית, היא סבלה ממהמורות"
האתלטית והמרתוניסטית לונה צ'מטאי־סלפטר הגיעה לקו הסיום במסגרת אליפות העולם באתלטיקה וזכתה במדליית ארד. צוות חברי התוכנית שוחחו ב־103fm עם דן סלפטר, בעלה ומאמנה של לונה, והביע את דעתו על ההכנה שנעשתה לפני ועל ביצועיה.
בפתח השיחה, תהה קופמן האם לונה הייתה יכולה לעשות יותר, וסלפטר השיב כי "תמיד בתיאוריה אפשר לעשות דברים אחרת, הספורט הוא לא תוכנית כבקשתך. בתחרות הספציפית הזו, ההכנה לא הייתה אידיאלית, סבלה ממהמורות. לפני כחודש לונה הייתה חולה, לא היינו בטוחים שהיא תשתתף אבל היא הצליחה לחזור לאימונים ולנסות. זה מאוד השתלם לה, אני חושב שמזה הוריד ממנה רף ציפיות מסוים בינה לבין עצמה ויכול להיות שזה עזר לה לשקט נפשי בריצה הזו".
"לפני הריצה ניסיתי לדבר עם לונה על תרחישים אפשריים ואיך אני רואה את זה שהיא צריכה להתנהל", סיפר, "בניגוד לתחרויות קודמות שהיא הייתה מאוד אימפולסיבית, כאן ניסינו להדגיש את הסבלנות ולא לעשות שום מהלך מיוחד עד השלושים ק"מ. מקומה כן בקבוצה המובילה אבל כן להפעיל שיקולי דעת. היא הפעילה שיקול דעת מתי להגיב ומתי להישאר מאחור. לונה לקחה החלטה טקטית נכונה ליום הנתון הזה והיא הרגישה שהיא לא צריכה לשנות קצב, נשארה על קצב אחיד עד שלבים מאוחרים בריצה וככה הצליחה לתפוס את הרצה במקום בשלישי והרביעי והשיגה את מדליית הארד".
עוד טען מאמנה של לונה כי "זה משהו מאוד נדיר לעשות בטווח של חודש שני מרתונים ברמה גבוהה. ההמלצה שלי היא לא לבצע מרתון נוסף, לדחות סיפוקים, כמו בהחלטה הזו לאליפות עולם, לונה מכירה את הגוף שלה הכי טוב. ההחלטה היא יותר ברמה המנטלית, אחרי הישג כזה עלולה להיות נפילה והיא תמצא את עצמה בלי חשר להתאמן. זה מה שיכריע, יותר מאשר ההתאוששות הפיזית שלה. שכן התאוששות ברמה המנטלית מתבטאת לפעמים רק בתחרות עצמה".
"לא קל ברמה הנפשית כמאמן לצפות בריצה כזו, אבל זה המחיר של ריצת מרתון"
בהמשך, התייחס סלפטר לתחושותיו כמאמן רעייתו לאחר שהוא צופה בה רצה בתחרויות השונות: "זו חרדה שמורכבת משני דברים קיצוניים - החרדה שלא יקרה לה עוד אירוע לא צפוי, הפסקה, כאב לא צפוי, והתחושה השנייה זה בעצם פספוס ההישג. אתה רואה אותה כל כך הרבה זמן בחמישייה הראשונה, מריח שיש פה סיכוי טוב מאוד להישג משמעותי ולפספס מדליה, לסיים מקום רביעי או משהו כזה עם תחושה של החמצה, זה חשש שמלווה אותך עד סיום הריצה. זה לא קל ברמה הנפשית עבורי כמאמן לצפות בריצה כזו, אבל זה גם המחיר של ריצת מרתון. זו ריצה שיש יותר מדי זמן לטעויות ולתיקון טעויות, זה לא קל".
לאור ההכנות הרבות שמתקיימות לפני כל תחרות שכזו, שאל קופמן: "איך מתאוששת ספורטאית כמו לונה ממה שקרה לה באולימפיאדה?". סלפטר הדגיש כי "בטלוויזיה זה נראה שפשוט היא וויתרה, עצרה, וההשלכות של דבר כזה ברמה המנטלית הן עצומות. מה שחשוב במצב כזה זה לנתח מה היה טוב גם בהכנה עצמה וגם בתחרות. להבין את הסיבה המדויקת לעצירה או לוויתור הזה, לא ממקום של שיפוט אלא ממקום של ללמוד להבא. שניתחנו לעומק מה היה שם, הבנו שזה לא רק ההיבטים הנפשיים, כאבי המחזור שהיא חוותה, כי בעצם כמו שראו היא וויתרה בבת אחת על הכול, זה לא שהיא אמרה 'טוב אני מאטה ומוותרת על המדליה', היא פשוט שברה את הכלים. ניסינו להבין מה המשמעות של דברים כאלה".
השילוב בין עבודה למשפחה עלול להיות לא פשוט לעיתים, בלשון המעטה, במיוחד כאשר מדובר בתחום תחרותיים כמו של לונה ודן. בנושא הזה, שיתף סלפטר: "ניסינו יותר להגדיר את היחס שלנו כמאמן ומתאמנת בתוך המורכבות של המשפחה, ובעצם לוודא שעדיין יש אמון מקצועי, שהיא מבינה למה אני מאמן טוב עבורה ושאני כמאמן יכול לסמוך על שיקול הדעת שלה כספורטאית עם נכונות לשפר את הדברים ולא להיפגע. זה משפיע מאוד, כל מתח קטן באימון עצמו, אם לא עושים את ההפרדה וההבנה שמה שקורה באימון נשאר באימון ולא נכנס הבייתה, זה משפיע על כל האווירה".
"אם הספורטאי לא ישנה את התפיסה שלו, כל ההערות והדגשים שהוא מקבל לטובת השיפור שלו ולא כי מישהו מנסה לשפוט אותו ולהוריד אותו, בשונה מספורט קבוצתי שאף אחד לא באמת שואל אותך מה אתה מרגיש יותר מדי. פה, אחד השיקולים לצרף אותה לקבוצה זה ליצור את התחושה הזו, שהיא תרגיש שהיא חלק ממשהו שזה לא רק היא, לא רק המשפחה שלה. זה משהו חשוב. יש את נבחרת ישראל באירועים הבינלאומיים, יותר להמחיש לה שהיא חלק ממערך שלם ושהיא לא בודדה בקרב", הדגיש.
המשפחה בקניה: "לא מפריע להם שהיא מייצגת מדינה אחרת - יש שם גאווה שבטית"
על ההכנה למרתון האולימפי, חשף סלפטר כי "ארצה שהיא תהיה יותר ממשוכת, נינוחה, שיהיה את כל הזמן לתיקונים, שינויים בלי מטרות ביניים שיכולות להסית. שבעה חודשים ליעד, אפשר לנקות את האילוצים ולהתכונן רק ליעד המרכזי הזה". יחד עם זאת, התייחס המאמן להכנה לקראת המסלול בפריז, אשר צפוי להיות מישורי: "מחנות גובה הם חלק מההכנה, אך נכנס פה גם שיקול נוסף, אקלום לתנאים שיהיו בתחרות. סביר להניח שיהיו תנאים חמים, לכן בתוכנית הכללית אנחנו משלבים בתקופות שהן בגובה, בתנאי מזג אוויר טובים יותר למזג אוויר חם. השיקול הוא לא להיות יותר מדי זמן באקלים מסוים. החוכמה זה להרוויח קצת מכל דבר בכל שלב בהכנה".
בסיום השיחה, הביע סלפטר את דעתו על האתלטים הקנייתים אשר יוצאים משבטם ומייצגים מדינות אחרות, בדגש על הפרגון שמגיע ממשפחה של לונה: "אתמול קיבלתי הודעה מבן הדוד שלה שהם צפו בריצה וכולם היו מאוד נרגשים מההישג שלה. זה לא מפריע להם שהיא מייצגת מדינה אחרת. כולם מאוד אוהבים שהיא מביאה הישגים, יש שם גאווה שבטית לא פחות. יש שם המון גאווה בהיבט הזה".
"מה שמיוחד בקניה, מעבר להיבטים גנטיים, זה גם הדרך שבה הם גדלים. החיים בכפר בקניה מצריכים הרבה תנועה רגלית, לסחוב משקל, הילדות מכינה אותם לתחילת האימונים. לפני 40 שנה היו מאמנים, סוכנים אירופיים, שידעו לתרגם את הדבר הזה למשהו ארגוני יותר ולכסף. ליצור מחנות אימון, אוכל זה לא משהו מובן מאליו בקניה, נעליים, תנאי אימון. לפעמים זה היה התמריץ העיקרי של נער קנייתי מהכפר, שרק רוצה לאכול כמו שצריך ושיהיה לו נעליים. היתרון של הריצה זה שזה ענף של עניים", סיכם.
עריכה: שני רומנו
