בתקופה האחרונה אנחנו שומעים יותר ויותר דיווחים על מקרי אלימות חריפים ברחבי הארץ. חרף האלימות הגואה, לחברה הישראלית יש צד אחר, יפה הרבה יותר, והוא רוח ההתנדבות המנשבת בלבבותיהם של רבים. אנשים שונים ומגוונים, בוחרים להקדיש את מרצם וזמנם לטובת האחר, ובתמורה מקבלים תחושת סיפוק ואופטימיות רבה יותר.
אחד מהם הוא אריה כץ בן ה־82 מנתניה, מתנדב כסניטר באיכילוב כבר 14 שנים. השנה הוא קיבל את אות 'המתנדב המצטיין', מטעם בית החולים.בשיחה עם מעיין אדם סיפר על תחושת השליחות שעוטפת אותו בכל פעם שהוא נמצא בין כותלי בית החולים.
בפתח הריאיון סיפר כץ מדוע הוא וויתר מראש על ביקורים בקאנטרי קלאב, וישיבה ממושכת בבתי קפה עם פרלמט חברים. "אני נולדתי עוד לפני קום המדינה, והתחלתי לעבוד כבר בגיל 12 כשהמצב בבית היה קשה. לא היה אוכל, ולא בית, ולא שירותים, ולא כלום. בהתחלה הובלתי קרח למושב זקנים. אחר כך חילקתי לחם בידיים חשופות - הגעתי למסקנה שאחרי 62 שנות עבודה לשבת עם פרלמנטים זה לא בשבילי. ראיתי את הייעוד שלי, והבנתי שאני בחור פלפל ובעבודה הזו אני יכול לעזור לחולים, ואני נהנה ממנה. יש לי סיפוק", הודה בחיוך.
כץ מגיע לבית החולים ארבע פעמים בשבוע, בשעות הבוקר המוקדמות, לאחר נסיעה בתחבורה הציבורית. "אני מתגורר בנתניה, ויוצא באוטובוס הראשון בחמש וחצי בבוקר". מזג האוויר לא מפריע לו, והוא לא מתרגש מקצת שמש או גשם. "אין פינה שלא מכבדים אותי בבית החולים, הם יודעים שאני מגיע בשביל לעודד את החולים. הרי אנשים באים לבית החולים כי הם חולים, אבל הם באים עם פחדים. מה שנותר לי הוא לעודד אותם, ולהגיד להם שלא צריך להתייאש". בהמשך גולל את סיפורו של אחיו, שחלה בסרטן שהתפשט בכל גופו, אבל בדרך נס החלים ממנו. "תודה לאל שהוא יצא מזה לגמרי. לכן, אני מספר לאנשים שלא צריך להתייאש. אני לא רופא, אבל אני יכול לעודד אנשים".
במסגרת התנדבותו בבית החולים פוגש כץ כל מיני סוגים של אנשים, ותמיד מקבל הצעות לקפה חם, או ארוחה קלה. לא פעם הוא מציע לאנשים המאושפזים במחלקות הרבות בהן הוא מסתובב - לשבת איתו יחדיו. "יש אנשים שאין להם מלווים, הם נמצאים בבית החולים לבד. אני אומר להם 'בואו נשתה קפה ביחד' כדי שהם לא יהיו לבד. זה אופי החיים שלי", סיכם כץ.
עריכה: עדן בן ארי