"משהו עם המפגש של המוות הוא לא כל כך מפחיד"
עידן אלבז, עובד סוציאלי, הגיע להתארח בתוכניתו של אבי כץ, ושיתף בסיפורו האישי שהביא אותו עד לעבודה בהוספיס: "זה לא כל כך נורא כמו שמדמיינים"
כשאנשים הקרובים אלינו מתמודדים עם מחלה קשה, זו חוויה לא פשוטה, בלשון המעטה. זה ממש לא משנה אם מדובר בחברים או בבני משפחה - פעמים רבות אנחנו מוצאים את עצמנו עומדים ללא מילים, אל מול הסיטואציה המורכבת. זה לא משנה אם מדובר במחלת סרטן, או במחלה כרונית - החולים זקוקים לרשת תמיכה יציבה וחזקה שתסייעה להם להתמודד עם הכאב. נשאלת השאלה איך ניתן לתמוך באדם המתמודד עם קשיים גופניים כאלה? ויותר מזה, איך אפשר לתת יד לאדם שרואה את המוות מול העיניים?
עוד כשאובחן בגיל 14 עם גידול סרטני בראש ידע עידן אלבז שיש סיבה לכל מה שקורה, והמסע שעבר הוביל אותו לבחור בדרך בה יוכל לסייע לאחרים. בשיחה עם אבי כץ גולל אלבז, עובד סוציאלי המתמחה בהתמודדויות עם משברי חיים, חרדות, אובדנים ושכול, את סיפור חייו המרתק, תוך כדי שהוא מעניק למאזינים כלים משמעותיים להתמודדות עם משברים.
"לא קשה לעבוד בהוספיס?", שאל כץ בפתח השיחה המשותפת. "אתה יודע, זו ששאלה ששואלים אותי הרבה. אני זוכר שמאוד חששתי לעבוד בהוספיס, אבל האמת היא שזה לא כל כך נורא כמו שמדמיינים. אני חושב שמשהו עם המפגש של המוות הוא לא כל כך מפחיד, אפילו משחרר. הוא יוצר משהו מיוחד. המוות חשוב לחיים. כשנפגשים איתו, אתה אפילו חי יותר", אמר.
"אתה מבין שהחיים שלנו קצרים, והכל יכול להשתנות"
אלבז התייחס להופעת מחלה גופנית בחייו של מטופל, והשפעתה על הנפש שלו. לדבריו, "זה גורם לנו להבין שהחיים קצרים, ואנחנו מעריכים את הדברים הקטנים. כשאנחנו בשגרה שלנו, והכל טוב, הגוף שלנו הוא ברשותנו, אבל כשיש איזשהו כאב או מחלה אתה מעריך את הדברים יותר". בהמשך התייחס למחשבותיו של המטופלים שלו על המוות, ואמר: "כשאתה נפגש עם המוות אתה מבין שהחיים שלנו קצרים, והכל יכול להשתנות. אתה אומר לעצמך 'איזה שטויות אני עושה לפעמים. למה רבתי על זה, והתווכחתי על זה?' ואתה מתחיל להעריך.
שאלה נוספת שעלתה בשיחה המשותפת היא על מה מדברים אנשים שמתמודדים עם מחלות קשות בחדר הטיפולים. האם בתוך שגרת חיים מורכבת יש זמן להתעסק בדברים שגרתיים כמו מערכות יחסים, או זוגיות. אלבז הסביר שבחדר הטיפולים מדברים על הכל. החל מההתמודדות עם המחלה ועד ליחסים מול בני המשפחה שלנו. "אנשים שואלים 'מה יהיה אחרי שאני אלך?', או 'איך החיים שלי יראו מעכשיו?'. לפעמים, אנשים שסיימו עם מחלה מבינים שזה לא כל כך פשוט לחזור לחיים של אחרי. הם אומרים 'אני רוצה לחזור להיות איך שהייתי, אבל עברתי פה משהו מאוד משמעותי ונורא קשה להסתגל לזה'.
עוד הוסיף: "זה גם יכול להיות שיחות על יחסי משפחה, זוגיות, ערכים. לאו דווקא זה חייב להיות תמיד סביב המחלה עצמה. זאת אומרת, אני חושב שהמחלות או הקשיים האלה מעוררים בנו איזושהי הסתכלות פנימית על החיים שלנו ועל מה שעשינו עד עכשיו. זה נותן לנו איזשהו חישוב מסלול מחדש".
"אין נוסחת קסם אחת שמתאימה לכולם"
בשיא הכאוס הפיזי, כשמטופלים מוצאים עצמם מבקרים בתכיפות בבתי חולים, וזקוקים לטיפול צמוד. הם מאבדים הרבה מחוויות החיים היומיומיות שלהם. השגרה נראית רחוקה ומעומעמת, ויש כמיהה עזה לחזור לימים של לפני האבחנה.
אלבז התייחס לנושא והסביר על ההתמודדות עם המצב החדש. לטענתו, "אין נוסחת קסם אחת שמתאימה לכולם. יש הרבה אפשרויות, וכל אחד צריך לבדוק מה מתאים לו". לצורך העניין ביקש לתת דוגמה של חזרה לחיים לאחר מחלה קשה. "אחד יגיד שהוא רוצה לשתף וצריך קבוצת תמיכה, אחר יגיד שהוא צריך לעשות עם עצמו, אחר בטכניקה של נשימות או מיינדפולנס שהפך פופולארי בימים האלה".
"בגיל 14 חליתי בסרטן, היה לי גידול ראש"
אז מה מוביל אדם לעסוק בנושאים מהם אנשים רבים מעדיפים לברוח? סיפור החיים שלו, שהפך למצפן שהוביל אותו בדיוק לנקודה בה הוא נמצא היום. "בחרתי בכיוון הזה בגלל חוויה אישית שלי", הודה אלבז, בגיל 14 חליתי בסרטן, היה לי גידול ראש, ותמיד חלמתי לחזור ולהיות בצד השני. אמנם חלמתי להיות רופא ולחזור לשניידר כאונקולוג, החיים הובילו אותי להיות עובד סוציאלי, וסגרתי מעגל בדרך אחרת, דרך שאני היום הרבה יותר שמח עליה ואני חושב שהיא הרבה יותר מתאימה לי. ככה הגעתי למקום המאתגר והמלמד הזה. לראות את השינוי והעזרה שאני נותן לאנשים שאני פוגש, זה שווה את הכול".
כץ האזין לדברים ברוב קשב, ושאל מהי עזרה לדעתו. אלבז פרש את משנתו בנושא, ואמר: "כשאני פוגש מישהו אני שואל את עצמי מה הוא צריך. אחד צריך הכוונה, אחד צריך יותר כלים. איך אני מזהה את זה? באמצעות חקירה, באמצעות שיחות. אנחנו מבינים יחד מה הכי יכול לעזור לו". האם כולם משתפים פעולה עם התהליך? לטענתו, יש גם הרבה שבורחים.
"אני מאוד חושב שתהליך שאתה עובר עם עצמך. לפעמים צריך להבשיל. יש משהו בפסיכולוגיה שנקרא 'מנגנוני הגנה' - הם באים לשמור עלינו. הרבה פעמים אנשים יברחו מטיפול, וזה בסדר. הם לא מסוגלים נפשית להתמודד עם הדבר. אני לא מאמין שצריך להכריח לבוא לטיפול בכוח. לרוב מי שמוכן מגיע, זה לא פשוט, ולכן עושים את זה לאט לאט ובעדינות".
מנגנון הימנעות, קווים לדמותו
אחד 'ממנגנוני ההגנה' עליהם דיבר אלבז נקרא 'מנגנון הימנעות'. מדובר במנגנון נפשי המופעל נגד אובדן שליטה כשאנחנו נמצאים בתוך מצבים לא מוכרים, מתוך רצון להגן על הקיים. "הרבה פעמים כשיש לנו דבר קשה בחיים אנחנו נמנעים. לפעמים ההימנעות הזו היא טובה ויש לה מקום", אמר והסביר שזה לא סותר את העובדה שצריך להבין שהדברים הם פה, למרות ההימנעות, ולהסתכל על המציאות בעיניים.
בהמשך השיחה הביא את סיפורו לקדמת הבמה, ואמר בגילוי לב: "הייתי בן 14, אני לא זוכר ששאלתי את עצמי 'למה אני?' אני חושב שאחר כך שאלתי את עצמי יותר 'למה זה קרה?' אני חושב שהתשובה שלי היום היא שהייתי צריך להגיע למקום שאני נמצא בו היום, לעזור לאנשים אחרים. אני הסתכלתי על זה בתור ילד ואמרתי 'אלוהים העביר אותי את המסע הזה', והיום אני חושב שאני יודע למה זה קרה לי".
"להסתכל על הכאן ועכשיו, ולא לחשוב על מה יהיה בעוד שנה"
אלבז המליץ לכל אדם המתמודד עם קשיים לתת מקום לרגשות שלו, והסביר: "אנחנו צריכים להבין שמה שאנחנו חווים הוא בסדר. זה לגיטימי לחוות את הדברים האלה". בנוסף ביקש להזכיר שאין סיבה שנאשים את עצמנו על עצם החוויה הקשה שאנחנו עוברים. "באבל, אנשים חווים כל מיני רגשות מאוד שונים, אז גם קצת להבין שאנחנו לא משתגעים. עוד דבר שמאוד עוזר לאנשים הוא לשתף אחרים", הסביר.
רגע לפני סיום השיחה המרתקת ביקש להעביר מסר חשוב למאזינים, ואמר: "עוד דבר שמאוד יכול לעזור זה להסתכל על הכאן ועכשיו, ולא לחשוב על מה יהיה בעוד שנה, ומה יהיה בעוד שנתיים, אלא להסתכל על מה אני עושה עוד שעה-שעתיים", סיכם.
