"אף פעם לא נשכח את לקחי השואה, אפילו לא לרגע"
לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה, אבי כץ אירח את ראמה כץ, ד"ר אלדד קיש ורעייתו אנלין, ששיתפו כיצד שרדו את התופת והאימה בצל השלטון הנאצי
נזכור ולא נשכח: לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה, אבי כץ אירח באולפנו ב־103fm את ראמה כץ, ד"ר אלדד קיש ורעייתו אנלין. השלושה שיתפו בסיפור חייהם וכיצד שרדו כל אחד בדרכו את התופת והאימה בצל השלטון הנאצי.
הראשונה ששיתפה את סיפורה המרתק, המרגש והעוצמתי היא אנלין קיש, בתו של כומר פרוטסטנטי הולנדי אשר סיכן את חייו ואת חיי משפחתו על מנת להחביא יהודים בביתו לאורך כל מלחמת עולם השנייה. לשם כך, הוריה זכו באות חסידי אומות העולם מטעם יד ושם. לאחר המלחמה אנלין התגיירה ופגשה את אלדד, השניים נישאו תוך שבועיים ועלו לישראל.
"אני זוכרת שהיה צפוף מאוד בבית. לילדים היה חדר אחד והיה חדר נוסף לאנשים שבאו מהמחתרת, בלילות. היה עוד חדר שהיה מיועד ליהודי שקראנו לו 'דוד אמיל', איש מקסים שמאוד אהבנו, עד כדי כך שאחרי המלחמה אחותי קראה לבנה אמיל. בסך הכול, הוריי הצילו חמישה יהודים – פיזית, לא היה מקום בבית ליותר", סיפרה בהתרגשות גדולה.
בהמשך, עוד סיפרה אנלין כי "יום אחד שמענו דפיקות בדלת, הגרמנים נכנסו לביתנו בהפתעה, אבל הוריי הצליחו להסתיר את דוד אמיל בתוך הספה, שלמעשה היה ארגז. אמא שלי ביקשה ממני לשבת על הספה ולשחק עם הבובות - קטנה ככל שהייתי, אני בהחלט הבנתי שזה היה עניין של חיים ומוות".
והוסיפה: "החייל הנאצי נכנס, חיפש בכל מקום וראה ילדה בת שש שיושבת ולא עושה כלום - כך הוא החליט לצאת. זה היה רגע קשה מאוד, מלא במתח. אני זוכרת את הרדיפות של הגרמנית, וגם את העוצר, כי חיינו תחת כיבוש. בחורף האחרון בכלל לא היה אוכל, היה קשה למצוא מזון לכל האנשים שהוריי דאגו להם. אמא שלי נסעה באופניים לכפרים מחוץ לעיר כדי להביא אוכל".
"עזבתי רק עם תיק קטן, ובתוכו הדובי שלי - גנבנו אוכל כדי לשרוד"
"סיפורי שונה לגמרי מסיפורה של אשתי האהובה", ציין בעלה אלדד. "המלחמה פרצה כשהייתי בן שלוש ואני זוכר איך שבהתחלה הנאצים פעלו כדי להפריד אותנו, היהודים, משאר העם. כשאמסטרדם התחילה להיות 'נקייה' מיהודים, אני ומשפחתי, שהיינו בין האחרונים, נלקחנו על ידי שני שוטרים הולנדים. אני הייתי בן שש, עזבתי רק עם תיק קטן שבתוכו הדובי שלי. כך התחיילה הקריירה שלנו כדיירי מחנה".
אלדד שיתף באירוע כואב במיוחד שהתחרש במחנה הראשון והזמני שבו היה: "אמא שלי חלתה ואבי לא היה מסוגל להשתלט על שני ילדיו, אז נלקחנו לבית יתומים שבמחנה. זה לא היה רגע מאושר בחיי. כשאמא החלימה חלקית, חזרנו לצריף שלה. שנה לאחר מכן, כבר נלקחנו למחנה טרזנשטאט. במשך כמעט שנתיים לא הייתי בבית הספר, גנבנו אוכל כדי לשרוד".
על החיים במחנה, סיפר: "לא היה לנו מה לעשות, הרי חינוך היה אסור. למזלי, אחי, שהיה גדול ממני בשנתיים, דאג לי. טרזנשטאט לא היה מחנה השמדה, אבל זכור לי בעיקר שהיה שם מינימום של אוכל". וציין: "שוחררנו בחודש מאי 45' על ידי הרוסים וקיבלנו בפלא את הבית היפה שלנו בחזרה, אבל שנאתי את בית הספר. אחרי שנתיים, כבר לא הייתי מסוגל לשבת יום שלם על ספסל הלימודים. הייתי תלמיד קשה מאוד".
מימין לשמאל: ראמה כץ, ד"ר אלדד קיש ואנלין באולפן עם אבי כץ // צילום: 103fm
בהמשך השיחה, הצטרפה ראמה כץ ושיתפה בסיפורה הטלטל, כשמגיל שלושה חודשים עד גיל חמש, היא חיה בכפר כנוצרייה כדי להינצל מהנאצים. בגיל חמש, הוריה הביולוגים, שהיא לא הכירה עד אז - באו ולקחו אותה. זמן קצר לאחר מכן, אביה חשש מעוד שואה, אז שם אותה לעוד חמש שנים במנזר. בגיל עשר, הוריה חזרו לקחת אותה ויחד הם עלו איתה לארץ.
"אני זוכרת את התקופה הקשה הזו מאז שהתחלתי להבין את מה שקורה מסבבי. לא היו לי צעצועים ולא משחקים, אכלתי קליפות של תפוחי אדמה כדי לשרוד, לא הייתי ילדה שבעה", סיפרה והוסיפה: "כשהייתי בת חמש, אבי הצליח לברוח ממחנה ההשמדה, הוא מצא את אמא והם באו לקחת אותי. מבחינתי, זאת הייתה חטיפה לאור היום בלי כובע גרב - בלי שום הכנה. צעקתי כול הזמן, והוריי החליטו להיות קשוחים מאוד איתי. יכולתי להשתגע, הגעתי למצב קש מאוד, פתחתי בשביתת רעב. כשאבא התחיל לטפל בי, פתאום נוצר איזה קשר".
"גדלנו בלי פסיכולוגים ועם הרבה מאוד שקרים - זאת ההתפתחות של שורדי השואה"
לסיכום, ראמה אמרה כי "אבא היה בטוח שתהיה שוב שואה ולכן הוא לקחת אותי למנזר, שם המשכתי עד שעלינו לארץ. הגעתי לישראל שהייתי אנאלפביתית ושנאתי יהודים. הייתי בטראומה, עם מטען לא פשוט. כול החיים הרגשתי לבד, אני בן אדם כועס ושרוט, אבל לא רק אני - אני חושבת שכל הדור שלי כמוני. גדלנו בלי פסיכולוגים ועם הרבה מאוד שקרים, זאת ההתפתחות של שורדי השואה. לכן, אף פעם לא נשכח את לקחי השואה. אפילו לא לרגע".
עריכה: דוד זבולוני
