"כל מה שהייתי רגיל אליו, שיש טובים ורעים, הטשטש"
בעקבות פוסט טראומה, איש השב"כ לשעבר תמיר מנדובסקי שיתף במסע מהחושך אל האור: "בלילה שהתעוררתי בתוך שלולית, החלטתי שאני חייב לעשות שינוי"
בעקבות פוסט טראומה ולאחר שהיה חלק מהצוות שטיפל באירוע חטיפת שלושת הנערים, החליט תמיר מנדובסקי לעזוב את שירותו בשב"כ וללכת אחר חלום ילדותו - השקעות בשוק ההון. אבי כץ אירח באולפנו את מנדובסקי והשניים שוחחו על ההסבה המקצועית ועל רב המכר שכתב - 'השקעות לעצלנים', המיועד לכל אחד שלא לימדו אותו בבית או בתיכון על כסף, השקעות וכישורי חיים.
בפתח דבריו, סיפר: "כשהגיעה שנת 2014, אני כבר הייתי אחרי לימודי תואר הראשון באוניברסיטה העברית והתקבלתי לתפקיד חדש. התרגשתי מאוד לקראתו. תפקיד שבו מפעילים בו יותר את המוח ופחות הרגליים. שבועיים לפני המעבר, כבר חפפתי את החדים בתפקיד שהיה יותר שטח ולוחמה, אבל אז קיבלתי דיווח על חטיפה. זה היה מאוד לא צפוי. זה היה נורא קשה".
בהמשך, עוד שיתף: "אחרי שבועיים שבהם ניסינו למצוא את הנערים בצורה המודיעינית האלגנטית ביותר, פתאום מצאתי את עצמי עובר מכל מיני פעולות מודיעיניות נוקדניות מאוד למצב שבו פשוט הפכתי כל אבן קיימת. הגענו למצב שבו אנו יודעים ששלושת הנערים נמצאים, ככל הנראה מתים, בשטח מסוים, ואני וחבריי מהשב"כ פשוט חיפשנו אותם בכל השטח המדובר. זה היה מתסכל".
והוסיף: "באותם הימים התחילה להתחמם הגזרה בעזה, התחילו לגייס אנשי מילואים ובגלל שאני הייתי קצת חריג בנוף, בין חבריי הלוחמים, הייתי האחרון בתיעדוף. אני הייתי חייל יחסית פשוט, חובש בנח"ל, אפילו לא קצין, כשהיו שם בוגרי סיירות מובחרות מאוד. אז נשארתי ביחידה ימים כלילות, ישנתי שם כי כבר לא היה שווה לחזור הביתה, עד שקיבלתי קריאה בקשר על עוד חטיפה. חשבתי שזה לא יכול להיות, שזאת טעות. הרי זה אירוע כל כך נדיר, לא יכול להיות שהוא קורה לי בפעם השנייה באותו החודש".
מנדובסקי נזכר בכאב: "קיבלתי עוד ועוד נתונים שנשמעו לי יותר ויותר משונים. אמרו לי שזאת חטיפה שהתבצעה במזרח ירושלים, וזה הרגיש לי כל כך לא קשור שזה מעט הרגיע אותי. חשבתי שזה שקר, שבסך הכול ילד ברח מהבית. כשראיתי את גופתו של מוחמד אבו חדיר, משהו בגודל של הגופה, פשוט קיבץ אותי. משהו בדמות הזאת מונחת על הרצפה, לא נתן לי מנוח. הייתה דממה מעיקה מאוד, אנשים שהגיעו לשם לא האמינו שבני עמנו יכולים לעשות דבר כל כך אכזר".
וציין: "אלה היו ימים שבהם מבוגרים חטפו נערים, נערים חטפו נערים, מבוגרים רצחו נערים, נערים רצחו נערים, ערבים רצחו יהודים, יהודים רצחו ערבים - כל מה שהייתי רגיל אליו, שיש טובים ורעים, שיש אנשים שבמשחק ואנשים שמחוץ למשחק, הכול היטשטש תוך ימים. לא רק חוש הצדק, אלא גם יתר החושים. הכול היה כל כל כך חריג. אז לא היו לי מחשבות האם אני רוצה להמשיך בשב"כ או לשקול את זה מחדש, הייתה לי חברה ותכננו לעבור לגור ביחד. לא שיתפתי אותה בכלום, גם לא את הוריי ולא חבריי. לא יכולתי, וגם לא רציתי, זה הרגיש לי כמו משהו קטן".
"ככל שהרחקתי את הדמות ממני, הרגשתי חופשי יותר"
על הרגע שבו חווה לראשונה את הפוסט טראומה, הסביר: "היה לילה אחד שבו התעוררתי עם פיפי במיטה. החלטתי שאני כבר לא מתבייש לספר את זה. כן, הייתי גבר בן 26 וזה היה הרגע שבו אמרתי לעצמי 'תעשה עכשיו משהו, כי זה לא יהיה יותר טוב'. בלילה שבו התעוררתי בתוך שלולית, החלטתי שאני חייב לעצור ולעשות באופן יזום משהו רדיקלי מאוד".
והבהיר: "המחשבה הראשונה בתור בחור צעיר זה היה לטייל, אבל גם ידעתי שזה לא מספיק, שלטייל זה נחמד ומרגיע, אבל לא מביא לשינוי. היה בית אבות בעבר לכביש, מול הבית שבו גרתי בירושלים, ביקשו ממני להרצות שם, וזה עשה לי כל כך טוב לנשמה. מאז נראה לי שהרצאתי בכל בית אבות בירושלים. הבנתי שזה מה שמתאים לי, שאני רוצה שאנשים יראו אותי פורח. הבנתי שאני רוצה לעסוק בכתיבה, ביצירה. וזה מה שקרה, השתתפתי בסדנת כתיבה של אשכול נבו ומאז הכתיבה הפכה לפורקן עבורי".
לסיכום, טען: "ככל שהרחקתי את הדמות ממני, פתאום הרגשתי חופשי יותר. כל אותן חוויות שלא יכולתי לספר לבת הזוג שלי, להורים שלי, לחברים שלי - פתאום היה מי שהקשיב לי, מסמך הוורד שהלך והתארך לו. כשהמו"ל הראשי של 'ידיעות ספרים' החתים אותי על ספרי הראשון, זה היה רגע מאושר מאוד בחיי".
עריכה: דוד זבולוני
