"איזו מדינה של תהפוכות אנחנו - יום עסל יום בסל"
מרסל מוסרי על התקופה שנעה בין שמחה לעצב: "כשהבקיע תורג'מן את הגול, הוא חשף זרועה שעליה נכתב 'לזכר הנרצחים בפיגוע' - ככה אנחנו, רקמה אנושית"
הסופרת והמגישה האהובה מרסל מוסרי שבה לאולפן 103fm ופתחה את התוכנית בתחושותיה לאור התקופה המורכבת שחווה מדינתנו האהובה - בין אור לחושך, בין עצב לשמחה.
לדבריה, "איזו מדינה של תהפוכות אנחנו, יום עסל יום בסל ויש את הימים שהדבש והבצל מתערבבים להם. כזה היה יום השבת של לפני שבוע. בבוקר כאבנו כולנו את הרצחם של שלושת הלוחמים בגבול מצרים, השבת הפכה שחורה, בכינו, לא זזנו מהחדשות ובעיקר הופתענו, דווקא שם? בגבול מצרים השקט? אני זוכרת שיומיים אחר כך, צפיתי בלוויתה של ליאה בן נון, המצלמה התמקדה על סבתה, שבכתה את לכתה, מלמלה, את היית הפרח של המשפחה, איך עזבת אותנו ככה? למה אותך? המון חיילים בכו שם, חיבקו האחד את השניה. חייל אחד, סמל לדעתי, ניגש אל הסבתא וחיבק אותה, הוא לא בכה, עצר את הדמעות, הוא חייל, הוא גיבור ויש פה מישהי שצריכה חיזוק פי כמה ממנו. רק כשהרפה מהחיבוק, פרץ בבכי, הוא חשב שהסבתא לא רואה, אבל היא עברה דבר או שניים בחיים וראתה, הוא בוכה, היא קראה אל הקהל, תראו איך הוא בוכה, ואיך הוא לא יבכה אה? תגידו לי, איך הוא לא יבכה? זה שבר לי את הלב, בכיתי איתו, עם הסבתא, עם שאר החיילים ועם כל עם ישראל".
בהמשך, עוד שיתפה כי "אני אף פעם לא מבינה את ימי העצמאות, לא מבינה איך אפשר לבכות בבוקר בהר הרצל, לעמוד שתי דקות ולהתייחד עם זכר הנופלים ובערב לרכוש תירס חם, צעצועים זוהרים, קצף ולמחוא כפיים בזיקוקים, זה סמוך מדי, קרוב מדי ומעורבב מדי. אבל על חרבנו אנו יושבים וזו המדינה הזו ולא הובטח לנו משהו אחר, נולדנו יהודים והשרדות לצד שמחה היא חלק מהדי אן איי שלנו. בערב השבת ההיא, קולות הבכי התחלפו בקולות שמחה, שעה שנבחרת ישראל הצעירה העפילה לחצי הגמר של גביע העולם ועשתה מנבחרת ברזיל קרקס, ככה אומרים בשפה של אלו שמבינים בכדורגל נכון? לא רציתי לצפות במשחק הזה, ולמען האמת כשבתי נרדמה טלפנתי לידיד שלי שיבוא אליי, נזמין משהו לאכול ונצפה באיזה סרט, 'השתגעת?' הוא ענה לי יש את המונדיאל יטו, זה הכי רחוק שנבחרת ישראל הגיעה אי פעם את חייבת לצפות".
והוסיפה: "ניסיתי ידיד אחר ועוד אחד, ואפילו כמה חברות וכולם ענו לי את אותה התשובה, הם צופים במשחק. אז הכנתי לי נס קפה, פתחתי חבילת עוגיות משמינה וצפיתי בזה. מה אומר לכם? נפעמתי, אני לא איזו חובבת כדורגל, אבל הייתה שם תצוגת משחק מרהיבה, אחדות בין כל השחקנים, יהודים, מוסלמים, נוצרים, פספסנו שני פנדלים ואף על פי כן ניצחנו, כל גול הביא עמו תרועות ניצחון בכל השכונה, בגול של תורג'מן צעקתי גם אני והרגשתי כאילו עברתי עם הנבחרת הזו כברת דרך. נהנתי, בפירוש. נהנתי והתגעגעתי לאחדות המורלית הזו של המדינה שלי. בפרט לאחר תקופת שסע קשה מאוד".
לסיכום, ציינה: "שמחה ועצב, שמחה ועצב, זו המדינה שלנו. כשהבקיע תורג'מן את הגול, מה עשה? לא מסר דש לאף אישה שאוהב, לא למשפחה ולא לקבוצה שלו, הוא חשף זרועה שעליה נכתב 'לזכר הנרצחים בפיגוע' ככה אנחנו רקמה אנושית, אם אחד מאיתנו הולך מעמנו משהו מת בנו. שבת קשה זו הייתה, לא ברורה, ורעה עד מאוד. אבל בסוף צעקו כולם 'אל אל ישראל' ובלעדי אלו ששבו אל אבותיהם ונפלו בהגנה על מולדתם, לא יהיה אל ולא תהיה לנו ישראל. התכנית הזו מוקדשת לזכרכם, סמל ליה בן נון סמל ראשון אורי יצחק אילוז וסמל ראשון אוהד שמעון דהן. נוחו בשלום".
