"ב־7 באוקטובר, ידעתי שאני במדינה שלי וזה ההבדל"
מרסל מוסרי בתוכנית מיוחדת לציון יום השואה שבה אירחה שני שורדים ואת אחותו של שלמה מנצור, ניצול שואה והחטוף המבוגר ביותר בשבי בעזה
לרגל יום השואה 2024, מרסל מוסרי בתוכנית מיוחדת ב־103fm, בה אירחה את שורדי השואה חיים רענן, יליד 1935, תושב בארי ודניאל ורדמן, ילידת 1942, תושבת זיקים וגם את הדסה לזר אחותו של החטוף שלמה מנצור בן ה־86, תושב כיסופים והמבוגר מבין החטופים ברצועת עזה וכן ניצול שואה בעצמו.
חיים רענן, בן ה־89, שיתף תחילה על ילדותו בצל השואה: "אני יליד העיר בודפשט בהונגריה, שם עברתי עם משפחתי המצומצמת את מלחמת העולם השנייה. אני זוכר שהתחילו לסמן את הבתים שבהם גרו יהודים ובכלל שהיינו צריכים להישאר ברובע היהודי באותם ימים. 80 אחוז מיהדות הונגריה הושמדה וכשהמלחמה נגמרה, התחילה העבודה על להגיע ארצה".
בהמשך הוסיף באשר להיותו עקור כיום, מאז הטבח בקיבוץ כי "אנחנו מקווים ומצפים שנוכל לחזור אליו אי פעם. האופטימיסטים בינינו אומרים שזה ייקח שנתיים לשקם את בארי. אני מאוד מקווה שעוד אוכל לראות את בארי ולהרגיש שחזרתי הביתה".
עוד ציין: "באותה שבת הייתי עם בתי, נכדי והמטפלת הצמודה שלי. אשתי חנה, נסעה לפני אותה שבת ולא הייתה נוכחת באותו היום בקיבוץ. המחשבות לא החזירו אותי למלחמת העולם השנייה, רק היינו שקועים בלהבין מה קורה. בשואה הראשונה שבה נרצחו 6 מיליון יהודים, מה שהיה בידינו זה מעט אנשים שניסו לעזור לנו, ב־7 באוקטובר, ידעתי שאני במדינה שלי וזה ההבדל".
"חושבת על החיבוק והנשיקה שהוא נותן לי תמיד על הראש"
לאחר מכן שיתפה הדסה על אחיה שלמה מנצור, בן ה־86, אשר נמצא כבר שבעה חודשים בשבי ארגון הטרור חמאס: "היום אני מבולבלת, כל יום שומעת חדשות אחרות והבטן מיטלטלת, אני מאוד מודאגת. יש לי תקווה, אבל איך אמר פעם המשורר - אני חיה ואין דמעה לחיוך. מקווה שתסתיים העסקה כבר וכולם ישובו הביתה".
עוד ציינה בכאב וגעגוע רב כי "אני חושבת על החיבוק ועל הנשיקה שהוא נותן לי תמיד על הראש, ועל החיבוק החם".
היא סיפרה כי "בכל שנה אנחנו עולים לקבר של הוריי, וכשהוא לא מצליח להגיע הוא מבקש ממני לבקש סליחה מההורים שהוא לא הגיע. לפני חודש הייתה אזכרה לאימא שלנו, אמרתי לה ששלמה לא יכול לבקש סליחה שלא הגיע, אבל אנחנו צריכים לבקש את הסליחה משלמה כי לא שמרנו עליו מספיק טוב. יש לי ייסורי מצפון שאולי היינו צריכים לעשות יותר למענו".
חיים רענן, יליד הונגריה שמתגורר בבארי, הצטרף ואמר: "לא ביקשו ממני סליחה, ואני לא מצפה לזה, אני לא בקטע של בקשת סליחה". דניאל ורטמן, משוררת ויוצרת מקיבוץ זיקים, הדגישה: "האנושות כולה הולכת לדרך לא טובה, וזה מה שקורה כשכל האנושות השתגעה".
"אני מקווה שנצא מזה, לי קשה"
בהמשך התוכנית תהתה מרסל: "איזו אומה נצא מזה?" הדסה השיבה "נחשפנו מאז 7 באוקטובר לטוב מדהים. כל כך כואב לנו שהיה צריך להיות כזה כאוס כדי שניחשף לכזה טוב לב. כולם רוצים לבוא ולחבק, יש מתנדבים בשפע".
"אני מקווה שנצא מזה, לי קשה. אני מנסה לצייר רוך. יש לי הרגשה שאנחנו רבים יותר מדי בינינו וזה לא טוב. מיד אחרי 7 באוקטובר הייתה הרגשה שכולנו יחד אבל היום אני לא מרגישה את זה היום, זה מתפורר בגדול".
בסיום התוכנית ביקשה מרסל להקדיש לזכרם של הרוגי וחללי המלחמה את השיר 'עד אחרי הנצח' של פאר טסי, בביצועם של מיכל ושאולי גרינגליק ז"ל. סרן שאולי גרינגליק ז"ל, ששירת בחטיבת הנח"ל נפל לפני כ-4 חודשים בעת מילוי תפקידו.
עריכה: אסף חרמוני, איתי נקסון ואמיתי דואק
