ד"ר עפר מרבך, הממונה על הסבת אקדמאים ועל תוכניות ייחודיות במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט, עלה לשידור בתוכניתם של פרופ' רפי קרסו וצ'רלי בוזגלו בכדי לשוחח עימם על השתרשות התחרויות כבר מגיל צעיר. לדבריו, "התחרות טבועה בנו מהלידה, ואפילו לפני זה בתור זירעונים. זה מתחיל בתחרות רצינית מאוד. התחרות טבועה בנו ואנחנו צריכים לשאול מתי אנחנו משתמשים בתחרות כמוטיבציה ואז זה מתחיל להסתבך".
ד"ר מרבך ביקש להזכיר שבני האדם לא נשארים עם אותן יכולות ואותם צרכים מגיל לידה עד גיל 18, ושיש תהליך התפתחות אותו אנו עוברים במהלך השנים. "יש מודלים שממש עוזרים לנו להביא ילדים להיות הצלחה. מה שהיה מעניין לראות הוא שבגילאים הצעירים, עד כמעט גיל 12 ו־13, תחרות בעצם מבטלת מיומנות. זה מאוד הגיוני בסופו של דבר. אנחנו בעצם עסוקים מאוד במיומנות – להבין את התרגיל בחשבון, להבין איך מכדררים, וברגע שאני מכניס את התחרות לתוך המקומות האלה הילד מתעסק יותר בלנצח וזו הופכת להיות המטרה הראשונית ודווקא ההתעסקות עם המיומנות וההכרה עם המיומנות היא זו שנפגעת".
לטענתו, התחרות מצליחה לייצר תוצאות ב'כאן ועכשיו' ואפשר להראות אותן. "את התחרותיות שקיימת בנו מאז ומתמיד יותר נכון להתייחס אליה ולהשתמש בה בגילאים יותר מבוגרים. כשאנחנו כבר מתייחסים לסינגור עצמי ולהכוונה עצמית. מגיל 13 ו־14 ואז גם זו שאלה מאוד גדולה – איפה? וכמה?" ד"ר מרבך טען כי טוב יהיה ללכת דווקא על תחרותיות קבוצתיות שעוסקות בתמה מסוימת, ולא בתחרויות אינדיבידואליות. "אנחנו לא יכולים להגיד שלא יהיו תחרויות עד גיל 13 כי זה לא נכון וזה קיים כל הזמן. בהפסקה הם בתחרות, ובלימודים הם בתחרות. הדבר הזה קיים, ושם אנחנו צריכים לדעתך איך לתווך את זה. המקומות האלה קיימים, והם חלק מהחיים שלנו". נקודה נוספת שעלתה בשיח היא ההתמודדות עם כישלון. כיצד אנחנו יכולים לסייע לילדים להתמודד עם התחרותיות שבהם? וגם: מה דעתו על תחרויות בסדרות ריאליטי? והאם המרכז בתוכניות אלו הם קהל הצופים, או המשתתפים עצמם?