פרופ' קלודי טל, פסיכולוגית התפתחותית מהמרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט וממכללה האקדמית חמדת, שוחחה עם פרופ' רפי קרסו ועם צ'רלי בוזגלו ב־103fm על דחיית סיפוקים בקרב ילדים קטנים.
טל מעדיפה לקרוא לפעולה הזו: 'ויסות עצמי': "זו ההגדרה יותר מקובלת בספרות המקצועית. זה לא קשור לגיל הילדים. הילד יכול להיות גם בן שישים".
לדבריה, "ההתמקדות עשויה להיות בילדים בגיל הגן, אבל כשמסתכלים בשורשים אפשר לראות אותם בינקות. זאת היכולת של הילד לשלוט ברגש, בקשב ובהתנהגות שלו בהתאם למטרות שיש לו. אתה לא יכול מבחינת קשב לקחת את כל הצעצועים, תוכל לערום אותם בידיים, אבל כשאתה פועל במשהו, אתה פועל בדבר אחד".
דרך אחרת של חוסר שליטה ברגש, אנחנו רואים בכל קניון: "ילד לא מקבל את מה שהוא מבקש, הוא זורק את עצמו על הקצפה. ילד אחר יכול להשנות את הבעות פניו, אבל הוא אוסף את עצמו"
היא סיפרה כי מדובר ביכולת מולדת: "הילד לא מגיע לבשלות של הוויסות העצמי עד גיל 7". עם זאת ישנם הבדלים בין אישיים. החשוב שביניהם הוא הטמפרמנט של כל אדם ואדם: "טמפרמנט עם דברים כמו עוצמת תגובה, התמדה, היסח דעת, אלא רכיבים שונים של הטמפרמנט שעשויים להשפיע על ההבדלים הבין אישיים. היכולת היא משהו שמערב גם כישורים קוגניטיביים וגם רגשיים, הילד צריך לעשות את זה עם עצמו".
עצה חשובה מצידה של הפרופסור טל: האיפוק שלנו כהורים או מחנכים יעזור לוויסות העצמי של הילדים שלנו. היא הסבירה מדוע: "אם יש לך סבלנות כמחנך או כהורה, זה לחכות שהם יאספו את עצמם. ילד במצב של חוסר שקט, אם תהיה שם ותיתן את התמיכה, תראה אותו אוסף את עצמו".
עוד אמרה המומחית באותו הנושא: "להורים יש כמה תפקידים, וגם לגננות. קודם כל לעבוד על האיפוק של עצמם. אחד הרכיבים הכי משמעותיים כשאתה עומד מול ילד, זה להיות רגוע מולו, ולהמתין בסבלנות שיאסוף את עצמו. רבים מאתנו לא נותנים בעצמנו מספיק דוגמה של התנהגות אסופה ומאופקת, ובחברה הישראלית זה מאפיין חברתי שלנו. אחד המפתחות המשמעותיים הוא להיות נוכח וסבלני. אני זוכרת את עצמי אומרת לבנות שלי שאני ממתינה בסבלנות. אמרתי שאחכה עד הערב. לא קרה באמת שחיכיתי עד הערב. מה שצריך להבין הוא שצריך לתת את כל התנאים כדי שהילד יעשה את העבודה בעצמו".