"כיום בארי לא נופלת מאף מחנה השמדה"
אבידע בכר מקיבוץ בארי, ששכל את אשתו ובנו בטבח 7 באוקטובר, שיתף בתחושות • וגם: התייחס לוויכוח של התושבים לגבי הנצחה
אבידע בכר, מנהל החקלאות בקיבוץ בארי, שרעייתו דנה ובנם כרמל נרצחו ב-7 באוקטובר, שוחח עם מיה זיו-וולף ואריה אלדד ב-103fm על התחושות בקיבוץ והוויכוח הגדול כיצד לשקם אותו, ואיך נכון להנציח את חללי הטבח.
בפתח השיחה סיפר איך הקיבוץ מתנהל כיום: "בארי עובדת, בית הדפוס עובד והחקלאות עובדת. בכל יום באים לבארי 600 איש לעבודה. מלבד זה אנחנו בשלבי מעבר אחרונים לקיבוץ חצרים. בנו לנו קיבוץ חדש, קרווילות לתקופה שבין שנתיים לארבע, עד אשר נהרוס את הבתים שנשרפו. נהרוס את הכול ונחזור בגדול".
בשטח רואים תזוזות קטנות של שיקום ופיתוח, אך לא כאלה שיקדמו את החזרת התושבים הביתה. הוא סיפר כי אלה שמעכבים את שיקום הקיבוץ, הם התושבים עצמם: "הכול תלוי בנו בנושא ההריסה. בארי מול המדינה סדרה את כל השומות והפיצויים. אנחנו מתעכבים בגלל ויכוח פנימי שלנו האם לשמור זיכרון ולהשאיר בתים הרוסים. האם אנחנו אחראים על הזיכרון הלאומי? יש דיונים כאלה, שהם מהותיים. אני קורא לזה: בין לבחור בקורבנות לבין לבחור בתקומה. אם תבנה הכול מחדש ותעשה בארי יפה וגדולה יותר, אתה בסוף בוחר בתקומה".
הוא לא מטיל ספק בצורך להנציח את זוועות 7 באוקטובר, הוא סבור כי אם הקיבוץ חפץ חיים אל לו להפוך לאתר זיכרון אחד גדול: "השאלה היא אם זה צריך להיות אצלנו בגדר. אושוויץ הוא מוזיאון, אין שם חיים. אפשר לבנות יד ושם חדש בנובה, בסוף צריך לעשות אתר לאומי, אבל המדינה אחראית על הזיכרון הלאומי, ולא בארי. בארי אחראית על הזיכרון הפנימי שלה, עם 102 הנרצחים. ככה נזכור ונתגעגע".
עוד אמר בכר באותו הנושא: "אצלי התשובה היא החלטית. במקום שבו אנחנו רוצים לייצר חיים ועתיד טוב, אנחנו לא צריכים להשאיר את המראות הנוראיים. בארי, כפי שהיא נראית היום, לא נופלת משום מחנה השמדה בפולין. אני חושב שהזיכרון צריך להישמר, רק לא אצלנו. לשמור אותו במקום אחר שבו יוקם אתר הנצחה גדול שבו יוקם פארק נרצחים גדול, לספר את הנרטיב מה קרה לנו פה, מה הבנו ומה לא הבנו".
"נצטרך לרוץ קדימה, ולהשלים את השורות"
המגורים הזמניים בחצרים הם שלב הכרחי בדרך לשיקומו של הקיבוץ במקומו האמיתי: "אנחנו בונים בארי קטנה. בארי בסוף, 10% מהאוכלוסייה נרצחו. בארי היא לא אותה בארי, וכנראה עוד 10% לא יחזרו. בארי תהיה קיבוץ של 800 נפש, נצטרך לרוץ קדימה, להשלים את השורות ולקיים את המקום".
הוא גילה הבנה כלפי אותם חברים שבחרו לעזוב את בארי: "ברור שאני יכול להבין את העוזבים, אני גם יכול לקבל. בסוף, אם אתה לא חוזר, אתה מבין שאתה לא סומך על אף אחד. אני לא סומך יותר מדי על השכנים שלנו, ולא על הצבא שלנו. ב-7 באוקטובר שום דבר לא עמד לנו 36 שעות. צריך להבין שאני לא סומך על אף אחד, רק על עצמנו. אבל כנראה לא נוכל להמשיך לחיות עם השכנים בצד השני של הגדר".
"לגור בבארי זו הציונות החדשה"
וכן, מדובר בעיניו במעשה ציוני במובן העמוק ביותר של המילה: "העם היהודי, לא היתה לו אדמה משלו. בעם היהודי הזה, האדמה היא שלנו. אנחנו מחזיקים אדמה שחובתנו לשמור עליה, גם אם זה אומר שניקח שם את האדמה. צריך לזכור מה הנרטיב שלהם – זה נרטיב של אדמה, ולא של חיים, והפיתרון הוא רק באדמה".
לדבריו, "אני בבארי כרגע, מפגיזים פה בטירוף, אנחנו כבר שנה ומשהו מפציצים, אבל לא התקדמנו מטר קדימה. החטופים לא חוזרים, ובכל יום אני מקבלים שני קסאמים על העוטף. מה שהיה ב-6 באוקטובר, הוא כנראה מה שגם יהיה אחרי שהמלחמה תיגמר".
"אין מקום אחר בעולם יותר בטוח מפה", הצהיר אבידע. הוא נזכר בטיול שלו על אדמת גרמניה: "הייתי עם חבר במינכן, עצרנו באגם. אני יושב באגם ואומר לו: ככה אני רוצה לחיות. אני רוצה להאכיל את הברבורים ולאכול אפפל שטרודל. הוא אמר לי: אל תשכח שב-1938 היה אותו אגם ואותו שטרודל ושחטו אותנו שם. אין לנו מקום אחר. אף אחד לא יגן עליך בעתיד".
באשר להצטרפות של חברים אחרים לקיבוץ, נשמע בכר אופטימי: "נדבר על זה בעוד שלוש-ארבע שנים. יש לנו בנים שרוצים לחזור עכשיו. גם האחים שלי שעזבו את הקיבוץ מרגישים משמעות גדולה לגור פה. לגור בבארי זו הציונות החדשה. זו אפילו לא הציונות החדשה – זו הציונות. חשבנו שהיא נגמרה, אבל הציונות רחוקה מלהיגמר".
עריכה: אחיעד לוק
