לכתוב פיסת היסטוריה
פרופ' אייל וינטר התארח באולפן של ורדה רזיאל ז'קונט לרגל יציאת ספרו החדש 'הילדים של אנה', המביא לקדמת הבמה סיפור משפחתי שמלווה אותו שנים
ורדה רזיאל ז'קונט אירחה באולפנה את פרופ' אייל וינטר, מומחה בכלכלה התנהגותית, בתורת המשחקים, ובחקר הרגשות, לשיחה לרגל יציאת ספרו החדש 'הילדים של אנה' – רומן היסטורי ריאליסטי שמעניק הצצה לסיפורו המשפחתי. אז מי זו אנה? ומדוע בחר וינטר להנציח את סיפורה בצורה כזו?
בתחילה סיפר פרופ' וינטר על עבודת החקר הרבה שערך בדרך ליצירת הספר. "זהו סיפור משפחתי שנשאתי עמי עוד מילדותי. ידעתי עליו פרטים מסוימים, אבל לא את הכל. במשך השנים אספתי פרטים נוספים עד שזה התגבש לכתבת הרומן הזה. זה לא ספר דוקומנטרי, זהו רומן שיש בו הרבה מהאמת", הסביר.
רזיאל ז'קונט הסתקרנה לדעת מה הקשר בינו לבין אנה, גיבורת הספר, ואילו פרופ' וינטר ענה שהיא קרובת משפחה רחוקה. "היא הייתה הדודה של סבא שלי, סבא הוגו, והיא בעצם הייתה יחד עם בעלה בעלת עסק ענק בגרמניה. מדובר בעסק לייבוא חיטה ומיני דגנים בכל מערב אירופה וארצות הברית. זו הייתה משפחה עשירה בעלת השפעה גדולה בגרמניה שלפני השואה".
"יש לנו כאן אישה עשירה שמתעסקת בחיצוניות, באיך שיראה הארמון שלה, ובעצם היא מתגלגלת לטפל ב־22 ילדים יתומים, אבל התהליך הזה – היא הייתה שייכת לאצולה שהתנשאה על היהודים", אמרה רזיאל ז'קונט. פרופ' וינטר האזין לדבריה ברוב קשה, והסביר: "זה חלק מהתרבות של יהדות גרמניה, ואבא שלי שבא משם די התבייש בה. היה להם יחס אחר ליהודי מזרח אירופה. הם לא אהבו שהם באו לגור בעיר המערבית שלהם, הם חששו שהתרבות הדתית שלהם והלבוש השונה ישפיעו. יהודי גרמניה היו מתבוללים, והם לא אהבו את ההגירה הזו. בכל פעם שהם באו הם ניסו לשחד אותם שימשיכו הלאה לברלין".
לפעול גם מתוך פוסט טראומה
דבר הוביל לדבר ודמותה של אנה החלה לטפל ביתומים בשעה שחייהם תלויים מנגד. "חייבים להדגיש שחלק מזה היה כתוצאה מהאסון הגדול שקרה לה – מותה של מרגרטה בתה. היא לקחה על עצמה הרבה אשמה במוות הזה. היא חשבה שהיא לא דאגה מספיק. זה היה מוות שאי אפשר למנוע, מוות מתוך מחלה. היא הייתה בדיכאון קשה אחרי מות בתה והוגו סבי, הציע לה להתעסק יותר בטיפול בילדים, וזה שינה לחלוטין את דמותה והביא אותה לעשות את המעשה הגדול שעשתה שסביבו בנוי הסיפור עצמו", טען הפרופ'.
שאלה נוספת שעלתה בשיח הייתה סביב החלטת פרופ' וינטר לעזוב את המחקר האקדמי לטובת כתיבת רומן. "אני איש אקדמיה בתחום תורת המשחקים וכלכלה התנהגותית. אלו שני תחומים שקרובים, הייתי אומר, למתמטיקה, זה נשמע ההפך המוחלט מספרות, אבל אני ראיתי בזה מנוחה מהעיסוק המחקרי שלי. למה? משום שבמחקר אסור לנו בתור חוקרים להגיד שום דבר, אפילו לא חצי משפט, שהוא לא מבוסס נתונים אמפיריים או הוכחה מתמטית וזה מאוד קשה. זה מאוד קשה כשאתה רוצה להגיד משהו ואתה בטוח שהוא נכון, אבל אין לך את ההוכחה לכך. לעומת זאת, בספר שכתבתי שהרבה ממנו היה מבוסס על אמיתות, הרשתי לעצמי למלא את הפאזל ולהוסיף את החלקים שהיו חסרים לי. נתתי לעצמי דרור במובן הזה בלי שאני חייב להביא את ההוכחה לכל סיפור או סצנה שמופיעה בסיפור. ניסיתי שהסצנות יתיישבו בצורה קוהרנטית עם המציאות שאני מכיר אותה. יש שם סיפורים שברור לחלוטין שאני לא יכולתי לדעת אותם. זה היה החלק הספרותי בו אני נותן לעצמי דרור. במקום לראות סדרת טלוויזיה - לכתוב אותה בעצמי".
לא ספרות שואה במובן הקלאסי של המילה
פרופ' וינטר טען כי הוא לא רואה בספר הזה 'ספר שואה', והסביר: "זהו ספר על יחסים בין בני אדם. לא בכדי כל פרק בספר נושא שם של דמות אחרת בספר. כל כותרות הספר הם שמות של אנשים. מה שעניין אותי בכתיבת הספר זה היחסים בין סבים וסבתות לנכדים שלהם, הורים לילדיהם, ויש שם גם סיפורים בין אחים ואחיות. יש שם סיפורים על יחסים בין בני זוג, יחסים בין חברים, וגם כמובן בעקבות התקופה – יחסים בין פושעים לבין הקורבנות שלהם. כל מערכות היחסים האלה הם העניין המרכזי שלי בספר. גם דמויות שהן לכאורה נראות שוליות יש להן חשיבות בפאזל הכולל. אם תוציא את הדמות הזו יהיה משהו חסר בסיפור כולו. ככה הרגשתי כשכתבתי את זה".
פרופ' וינטר סיפר על תגובות הקוראים, ואמר: "יש אנשים שקוראים אותו ואומרים 'הוא כתוב כמו יקה'. כשאני שואל מה זאת אומרת הם עונים לי 'בלי דרמות גדולות, בלי דם, ובלי רגשות נסתרים בכל סיטואציה'. אני חושב שעשיתי את זה כי כתיבה מאופקת מאפשרת לכל קורא לפתח את האינסטינקט הרגשי שלו בקשר לסיטואציות המתוארות ולא לחייב אותי להגיד לו מה שהוא רוצה להרגיש באותה הנקודה. אני בעצם מבקש מהקורה 'תגיד לי, מה אתה מרגיש עכשיו כשאתה קורא את זה?'"
"החוויה שלי כקוראת היא של עצב עולה וגובר. הטלטלה של הילדים האלה – מצד אחד אנה אוספת אותם, והם משחקים במונופול, המשחק של ילדותי, וזה מאפשר כמובן להתחבר. יש כאן איזשהו תהליך – הילדים נגררים ממקום למקום, ואני רציתי שהם ינצלו, היא אמורה להציל אותם מגורלם", אמרה רזיאל ז'קונט בתגובה.
אז מה הקשר למלחמה המתמשכת בישראל?
פרופ' וינטר הצליח לחבר בין סבל הילדים בשואה, לבין סבל הילדים בעוטף שסבלו מהתקפת הטרור של חמאס, לבין הילדים הפלסטינים בעזה, והסביר: "הילדים של אנה, אם את שמה לב, עוברים דברים קשים מאוד, אבל יש להם סוג של חוסן. חוסן פנימי. קורים להם דברים קשים, והם אחרי זה יכולים לשבת ביחד ולהתעסק בסוגיות של ילדים. הם משחקים בשמחה רבה, ומפתחים תובנות. אני חושב שזה דבר שאופייני לילדים. זה ההבדל בין מבוגרים לילדים. הם יכולים לדמיין שיהיה יותר טוב בהמשך. חוסר הידיעה זה בהחלט דבר שמסייע להם".
כשנשאל האם סבל בתהליך הכתיבה אמר שנהנה מאוד, אבל בחלקים של הספר היה לו קשה לכתוב. "כשכותבים ספר צריך לחזור ולקרוא שוב, ולתקן, ואז לעשות עבודה עם העורכת. היו קטעים שבכל פעם שהגעתי אליהם אמרתי 'עד כאן. את הקטע הזה לא אקרא עכשיו, אולי מחר או מחרתיים'. כשחוזרים לזה זו סוג של טראומה. הסיפור עצמו יושב אצלי מילדותי ובמשך השנים אספתי עוד מידע וקיבלתי עוד מידע אקראי".
לסיום אמר פרופ' וינטר: "זו האמת, ואת האמת הזו לא יכולתי לעוות. כמעט כל הספרים והסרטים על התקופה הזו הם סיפורים עם סוף טוב, אבל לרוב הם לא היו כאלה ודווקא את הסיפורים שלהם אנחנו לא שומעים. זו הזדמנות לשמוע את מה שקרה לרוב. כתבתי את הספר הזה לזכרם של אלה".
עריכה: עדן בן ארי
