"במשך שעות חמאס עשו מה שהם רוצים"
ספיר חוניו, תושבת קיבוץ סופה שהתחבאה עם בעלה וילדיה בממ"ד במשך 36 שעות, סיפרה למיכל פעילן על בוקר השבת השחורה ועל ההתמודדות מאז • פרק 07
ספיר חוניו, בעלה וילדיהם התגוררו בקיבוץ סופה בנחת ובשקט יחסי. ואז הגיע 7 באוקטובר, שגרם להם להבין שמעתה החיים הולכים להיות אחרים לחלוטין. בפרק השביעי בפודקאסט 'פרק חדש' בהגשת מיכל פעילן אירחה מיכל את ספיר ושמעה על אותו בוקר נורא, על 36 השעות בממ"ד, על אימוץ קהילת קיבוץ סופה על ידי ויצו ועל המחשבה לחזור לגן העדן שהפך לגיהינום.
"זו תקופה כזו שמסתגלים מהר מאוד לשינויים שקורים כל הזמן. יש יתרונות וקשיים", סיפרה תחילה על המגורים הזמניים ברמת גן. "מבחינת שקט אין בכלל, כל הזמן רועש, אי אפשר לישון, אני כאילו לא יודעת איך אנשים במרכז ישנים טוב. גם היום אני אגיד לך שבעוטף יש איכות חיים יותר טובה. יש שם יותר בחירה חופשית. הקצב יותר איטי, אין את הגלגל זה שאתה כל היום זמין. הייתי עם הטלפון לפני 7 באוקטובר ויכולתי לגעת בו פעם בשלושה ימים. מאז אני כל היום בטלפון, כמה שאפשר, יחסית אליי. אין שקט".
על אותו יום סיפרה: "ישנו, הבת שלי באה להעיר אותי. הממ"ד אצלנו זה חדר השינה של הילדים. תמיד שמנו את כולם לישון בממ"ד למקרה שיקרה משהו. פחתנו את העיניים, הרמתי את הראש וכמו מלא זיקוקים השמיים היו סגולים. לקח כמה שניות להבין מה קורה. קמנו אבל לא בפניקה. בעלי הלך לפתוח לכלב מבחוץ, הוא ברח בזמן הזה. פתאום היה יירוט על הבית. בעלי סגר את כל הבית, מה שהיה מאוד חכם מסתבר. התיישבתי עם בתי על המיטה ועוד לא סגרנו את הדלת של הממ"ד. התלבטנו אם להשאיר את דלת הממ"ד פתוחה, כי זה בטח ייקח כמה שעות. פתאום יש לנו ירי מחוץ לחלון. אני מסתכלת על בעלי ושואלת אותו 'מה זה?'. הוא נהיה חיוור ואומר 'זה נשק קל, תיכנסי לממ"ד'. בעלי בכיתת כוננות, ובאותם ימים היה בלי הנשק, וזה היה מזל שלפחות הוא היה איתי ולא יצא להילחם".
ואחרי 36 שעות מפנים אתכם?
"אחרי 36 שעות הצבא מפנה אותנו, ולקח זמן, זה היה תהליך", הוסיפה. "בהמשך אנחנו מתפנים לאילת לשלושה חודשים במלון. טוב שהיינו במלון בהתחלה, כי לא היינו באמת פנויים רגע לעשות דברים בסיסיים, כמו לבשל לילדים. זה נתן איזושהי מעטפת, אבל בשלב מסוים זה נהיה קשה. אין לך פרטיות, אין לך שליטה בסיסית על החיים שלך, וכולם באותו חדר - זה היה הרבה דמיון בתוך מציאות. אתה לא ישן, ער בלילה, ואין שינה רציפה הרבה זמן. כסף זה זמני, קריירה זה זמני, רכוש זה זמני. אבל עם הנפש אתה יכול למצוא את עצמך תקוע באותה חוויה שנים ולא להשתקם מזה. מזה הכי פחדתי, שלא נצא מזה".
על התמודדותה עם זיכרונות התופת סיפרה חוניו: "זו עבודה, היום אני במקום טוב ואני עובדת. נכנסתי לעולם החינוך וזה חדש. המלחמה הביאה אותי להיכנס לחינוך, זה נהדר ומאוד ממלא ומשמעותי. לדעתי לשם הרבה משאבים צריכים ללכת ביום שאחרי, כי זה הדור שינהיג ויגדל את המדינה הזו, וזה לא יכול להיות דור בטראומה. האמת האכזרית היא שבמשך שעות הם עשו מה שהם רוצים, בלי לחץ. לא קרה שום דבר מהותי שמבטיח לנו שזה לא יקרה שוב".
בסוף הריאיון שוחחה פעילן עם עו"ס הדס דגן בלום, מנהלת תוכנית 'צומחות יחד בראש מורם' של ויצו, המרכזת את הפעילות לליווי וסיוע לקהילת קיבוץ סופה יחד עם המתנדבות בסניף ויצו רמת גן.
דגן בלום סיפרה כי ויצו "אימצה" את קהילת קיבוץ סופה שפונתה לרמת גן כדי לתת מענה לצרכים העולים מאנשי הקהילה ושנכונים להם לאותו הזמן.
עריכה: מיכל קדוש
