"הבאתי בספר את הקבר שבתוכו אני חי"
הפסיכולוג עופר ספיר כתב את 'תמיד עוד פעם אחת' • הוא סיפר על כתיבה כהתמודדות עם דיכאון ועל מקומה המיוחד של ורדה בספר שלא בידיעתה
הפסיכולוג עופר ספיר, מחבר הספר 'תמיד עוד פעם אחת', התארח באולפנה של ורדה רזיאל-ז'קונט וסיפר על הספר שפורסם כמעט במקרה, על כתיבה מבפנים ומבחוץ, ועל עיצה לא מנומסת של ורדה מהעבר שהפכה לפרק שלם מתוך הספר.
כותרת המשנה של הספר היא 'החיפוש אחר חלקי העצמי', ואכן על זה נסוב ספרו של ספיר.
בפתח שיחתם, גילה ספיר מה פשר שמו של הספר: "השם עלה כאסוציאציה תוך כדי כתיבת הספר. הוא ציטוט מתוך ספרה של וירג'יניה אקסליין לגבי ניסיון טיפולי לילד - תמיד לנסות עוד פעם אחת. כל ניסיון טיפולי הוא עוד פעם אחת".
תהליך כתיבת הספר היה ייחודי מאוד. ספיר הסביר: "הכתיבה התחיל מבפנים אל ועל עצמי בלי מחשבה לפרסם. זה הגיע בשלב יחסית מאוחר ולא ממני, אלא ממי שלימים נהייתה העורכת של הספר. ורק בשלב ההוא התחלתי לחשוב על הקוראים. אני חושב שבמידה רבה נשאר בספר, הוא לא מתחשב בקוראים ולא חושב אילו קוראים יהיו לו. אלה המחשבות שלי. אני חושב שאפשר לקרוא אותו בצורה חלקית".
ורדה קראה את הספר, וחשה כי משהו שונה בו: "זה באמת כתוב קשה. מצד אחד אתה כותב אישי - אתה חי עם בן זוג, יש לך ילד, אבל אתה כותב את זה כאילו אתה הומלס, זאת האווירה. תסביר לי את הפער"
ספיר הסכים איתה, והסביר מדוע כתיבתו נראית כך: "אני במשפחה, ואני אהוב במשפחתי, ואני בכלל אדם אהוב. אבל אני גם אדם בודד, ובחלקים מחיי אני סובל ממצוקות רגשיות. אולי אנשים כמוך לא מבינים את זה, אני יכול להיות מוקף, אבל אין לי את העצמי שלי. הספר נכתב ממקומות שבהם אין לי את העצמי שלי, או בחלקו לפחות".
"הבחירה הייתה בין ריקודי עם לסדנת כתיבה, ובחרתי בסדנת כתיבה"
ורדה: "אתה מספר שהתחלת לכתוב בגיל חמישים. שהכתיבה שלך הייתה אנטי דיכאון".
ספיר: "כן. התלבטתי עם עצמי, מה אעשה עם עצמי שהוא לא לעבוד ולא להיות עם הילד שלי. הבחירה הייתה בין ריקודי עם לסדנת כתיבה, ובחרתי בסדנת כתיבה. זו לא הייתה המטורה שלי, המטרה לשי הייתה להרגיש אחרת עם עצמי. במפגש הראשון של סדנת הכתיבה ראיתי את המנחה מסתכלת על מה שכתבתי. מישהו מבחוץ ראה משהו בכתיבה שלי משהו שלא ידעתי שהוא קיים. מבט חיצוני לחלוטין שהיה".
לאחר שנשאל כיצד מגיבים המטופלים שלו לספר, השיב: "זה לא מעניין אותי. המטופלים שלי לא מתעניינים בחיי ולא במה שאני כותב. הספר הזה לא נוגע לקשר שלי ושלהם באופן כללי. אם מישהו מהם ירצה לקרוא, אז בוודאי. זה כמו צעצוע, והם יכולים להחליט אם לשחק בו או לא. זאת לא החלטה שלי, ולא מעניין אותי אם הם יקראו אותו או לא".
הוא הקביל את תהליך הכתיבה למקום אחר, מאוד לא סימפטי: "הבאתי בספר את הקבר שלי. הקבר שבתוכו אני חי. בקבר המחשובת רצות, אבל הן ללא תכלית. אתה נקבר בתוך המחשבות האלה".
"החלטתי לכתוב על המשאלה שלי ליצור קשר עם ורדה"
הספר בנוי פרקים-פרקים בליווי צילומים. הפתיע לפתוח אותו בעמוד 121, ולגלות בו פרק שלם שהוקדש אישית למראיינת, למרות שלא הייתה ביניהם היכרות מקדימה. במקום תמונה שלה, מופיע בפרק ריבוע ריק. ספיר פתר את התעלומה: "רוב התמונות הן מאלבום הילדות שלי, אבל יוצאים מהכלל פרויד, המטפל שלי ואת. את שייכת לחיי הבוגרים, אבל מהדהדת את חיי האחרים".
מסתבר שההיכרות שעליה מתבסס הפרק, היא בעצם עצה שניתנה לו לפני שנים בתוכנית הרדיו: "את דמות מוכרת לא רק לי, אפילו פעם אחת פניתי אלייך בהתייעצות וענית לי באופן רגזני, והתגובה שלך נשארה איתי מאז. אמרת לי: 'תראו אותו: הוא רוצה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה'. הייתי רווק אז, וטענתי שאני שמן ושהומואים לא אוהבים שמנים. ציפיתי שתעשי קסם שלא אצטרך לרזות ואכיר מישהו. זה עצבן אותך, בצדק או שלא בצדק, והכרתי מישהו מבלי שרזיתי, ועד היום אנחנו נשואים".
מתברר שאותה עצת הרדיו הפכה לאירוע חשוב בחייו, כפי שסיפר: "הבנתי שאני צריך להיות איתך בקשר אבל מרחוק, כי אני עלול להכביד עלייך, ואני עדיין יכול ליהנות ממך מרחוק. הספר היה הזדמנות עבורי לממש יחסים איתך שהם לגמרי בדמיון, אבל בגרסה אחרת. כששלחתי לך את התמונה שלנו ביקשת שאמחק אותה והצעת לי להשתמש באחת התמונות האחרות שלך. אבל לא הייתה אף תמונה אחרת שאני צילמתי אותך. רציתי את הקשר שלנו, שיתממש מה שדמיינתי. אז החלטתי לא לכתוב על תמונה, אלא על המשאלה שלי ליצור קשר עם ורדה כאובייקט מבחוץ שהוא רק ממשיך בדמיון ביחסים עם החוץ ועם הפנטזיה. המפגש שלנו עכשיו שהוא כמעט ולא קרה".
