רן בן שמעון תחת חיצי הביקורת
ואיך בעבר התמודד גיולה מאנדי עם סיטואציה דומה בהיותו מאמן הנבחרת • הטור של דני דבורין
אם ישנו דבר אחד שאיני מסכים איתו, היא הביקורת שהוטחה ברן בן שמעון כאשם הבלעדי בהפסדה של ישראל לנבחרת נורבגיה. בהיותו בראש הפירמידה המקצועית שלה, בן שמעון אחראי כמובן לתוצאותיה, טובות או רעות, ואולם היכן היא אחריותם של השחקנים?
האמת היא שאין הפתעה בהפסד הצורב, שכן קיבלנו שידור חוזר של תוצאותיה מהקמפיינים שהיו בעבר. מעבר לכך ידענו שישראל אינה ברמתה של נורבגיה. אחרי הכל אין לנו כדורגלנים ברמתו של מרטין אודוגור, ואותו כידוע, רן אינו יכול לזמן לנבחרת הישראלית.
זה גם מוביל אותי לסיפור משעשע על יחסי מאמן ועיתונות הספורט, שקרה אצלנו בראשית שנות ה־60. את הנבחרת הלאומית אימן אז ההונגרי גיולה מאנדי, ששימש קודם לכן כעוזרו של גוסטב שבש, באימון נבחרת הפלא ההונגרית שנחשבה בשנות ה־50 לטובה ביותר בעולם.
נודע למאנדי שלאחר הפסדיה של ישראל, הוא מותקף קשות בעיתונות, ובעיקר על כשלונו בקביעת ההרכב הנכון. מאנדי מאס בכך וביקש להיפגש עם שבעה מעיתונאי הספורט המובילים, שכתבו על הנבחרת ושיצרו כלפיו דעת קהל שלילית. בפגישה עימם הציע שכל אחד מהשבעה ישב ליד שולחן נפרד, ויכתוב מהו לדעתו ההרכב האידיאלי למשחקה הקרוב של הנבחרת.
אתם ודאי יכולים לתאר לעצמכם את התוצאה: לא היו בנמצא אפילו שתי רשימות של הרכב זהה. בספירת כל השמות שנכתבו, היו 14 או 15 כדורגלנים. על כך אמר מאנדי: "עכשיו תבינו שמאמן כדורגל לא יוכל לקלוע לדעת כולם. לכל אחד מחשבה משלו ורעיון משלו. בסוף אני קובע, ולכם כמובן קל לבוא אלי בטענות".
אגב, גיולה מאנדי הוא זה שאימן את נבחרת ישראל ב־1961 בקדם גביע העולם, שבו פגשה פעמיים באיטליה. המשחק באיצטדיון רמת גן הסתיים בניצחון איטלקי של 2:4 וזאת לאחר שנחום סטלמך ורובי יאנג היקנו לנו יתרון של 0:2. בגומלין בטורינו כבר הובסה ישראל בתוצאה 6:0. שתי הנבחרות אמורות להיפגש גם עתה, ממש באותה מיסגרת. סיכומו של דבר, עכשיו רן בן שמעון מרגיש מה עובר אצלנו כל מאמן לאומי לאחר הפסדים.
