"השקעת בדברים, חשבת שאתה בבואה נערצת ומסתבר שלא"
ורדה רזיאל ז'קונט אירחה את אסתי הלפרין-מימון, פסיכולוגית קלינית, שסיפרה על ספרה 'נקודת התכה' • על זוגיות: "'פאוור קאפל' - עניין של סטטוס"
אסתי הלפרין-מימון, בת ה-46, היא פסיכולוגית קלינית במקצועה. במסגרת עיסוקיה הנוספים היא גם סופרת ובין ספריה אפשר למנות ולהזכיר את 'שמיטה' (רומן הביכורים שלה) ו-'תחת השפעה'. בספרה החדש 'נקודת התכה' היא מספרת את סיפורו של זוג ישראלי מבוגר מן השורה שעוברים טלטלה בחייהם האישיים. בשיחה מרתקת עם ורדה רזיאל ז'קונט סיפרה הלפרין-מימון אודות הספר שכתבה ועל המסרים התודעתיים שנמצאים בו ועוסקים בין היתר על יחסים זוגיים ויחסים בין הורים לילדים.
ורדה התייחסה בתחילת דבריה לחווית הקריאה האישית שלה. "את כתבת ספר נורא מיוחד. אני רוצה להגיד לך מכיוון שאין כאן טלוויזיה, אני רוצה לספר לך שבבליינד דייט בינינו, אחרי שקראתי את הספר שלך, אני לא ציפיתי לראות מישהי שנראית כמוך. ספר שנכתב על ידי מישהי מבוגרת. את נראית לי צעירה, את טענת שאת לא כל כך צעירה ועדיין את צעירה, אסתי הלפרין-מימון הספר שלך נקרא 'נקודת ההתכה', אני רוצה לספר למאזינים שהתקשיתי להכין את הפגישה הזו, אהבתי כל כך כל עמוד ויחד עם זאת, על מה מדברים? על מה כתבת?", שיתפה ורדה במונולוג הפתיחה שלה.
אסתי הלפרין מימון ניתחה את עלילת הספר ומוסר ההשכל הנובע ממנו. "זו השאלה שהכי קשה לענות עליה גם בספר הזה 'נקודת ההתכה'. תמיד יש את הסיפור הקונקרטי, העלילה והדמויות, ותמיד יש את הרעיון המופשט. אני מבחינתי שאני כותבת, אני כותבת על הרעיון המופשט, ובספר הזה הוא האמת, מהי האמת שאנחנו חיים אותה וניסיון להשיג איזה פרספקטיבה חדשה ביחס אליה, כהתפכחות. אני אגיד לטובת מי שלא קרא את הספר, האמת קצת עמום כהסבר לספר, הספר מספר סיפור של זוג הכתוב ב-'אנחנו', הוא כתוב כאיזשהו זרם של תודעה משותפת, זוג שיש להם ילדים גדולים שיצאו מהבית, הם גרים בתל אביב והם עוסקים במקצועות של יצירה וטיפול, זה ככה, משהו רחב", אמרה.
"לא ברור בדיוק מי מהם עושה מה ובאמת הסימביוזה ביניהם היא חלק גדול בספר. הם עברו לדירה שהם שיפצו בפלורנטין, בנו על הגג ומגלים שיש דליפה וטחב ונהרסת כל הקומה השנייה ומנסים להבין איפה הייתה הטעות. מי טעה? איפה האשמה? ותוך כדי זה מתפרק עוד משהו, לא רק הגג ולא רק איזשהו איום על הביחד שלהם אלא גם משהו סביב היכולות המנטליות שלהם, יש איזה שאלה מי זוכר ומי לא זוכר, ההתפוררות הזו היא גם סביב התודעה, הגוף הפיזי והגוף הזוגי", טענה.
"יש רגע בחיים של בן אדם שהכול נשמט, משהו שאי אפשר להתמודד איתו"
לאחר מכן ורדה רזיאל ז'קונט שיתפה על חלק מהתובנות שלה מהקריאה. "את נותנת את הקונפליקט של להיות ביחד, אנחנו נטמעים באנחנו או שיש כל אחד לחוד. אני חושבת שאת נוגעת בקונפליקט של כל אחד מאיתנו. אני רוצה קרבה, אני פוחד מקרבה, אבל את יודעת איפה מגיע השיא? בפער בין הדמות שלך של איך שאני פוגשת אותך לבין אחד הפרקים שהדהימו אותי. אני מתייחסת לפרק כעת 'הילדים נהפכו לנטל'. יש תהליכים ביולוגיים ויש איזשהו רמז למחלה שפוגשת אותנו, המחלה שפוגשת אותנו אנחנו אומרים פתאום שלא ציפינו לזה, זה לא יכול להיות, פתאום אנחנו לא מופלים לטובה. היינו אמורים להיות מופלים לטובה ופתאום אנחנו לא מופלים לטובה. מה יש לך להגיד על זה?", שאלה.
אסתי הלפרין-מימון הסבירה מה עומד בלב החשש שנמצא בכל אחד מאיתנו. "המנגנון של ההכחשה הוא זה שאנחנו כולנו מאוד פגיעים בכל ההיבטים של החיים שלנו והוא כל הזמן עובד, גם אצל אנשים מאוד חרדתיים שחושבים כל הזמן על קטסטרופות. בסוף יש מנגנון מאוד מאסיבי של הכחשה, בסוף אותם אנשים לא יכולים לחשוב על כל הקטסטרופות והם לא באמת יכולים להאמין שהדברים יקרו כמו שהם יקרו", הסבירה.
בהמשך ורדה הקריאה קטע מהפרק שתיאר את תובנותיה, והלפרין-מימון השיבה כך: "זה לא מתוך התנסות אישית שלי, לחיות ולהיות אדם שבקשר עם אנשים, בין עם זה מטופלים, חברים או משפחה, זה אומר שאתה פוגש את הדבר הזה, אתה רואה את הרגע המסוים הזה בחיים בבן אדם שהכול נשמט, יש איזשהו משהו שאי אפשר להתמודד איתו, בדרך כלל זה משהו פיזי, בדרך כלל זו איזושהי מחלה, זה יכול להיות גם אירוע אחר מאוד גדול אבל בדרך כלל זה משהו של גוף, ומול זה פתאום אין לך מה לעשות, אתה חסר אונים. פתאום כל מיני דברים שהשקעת בהם וחשבת 'זה אני', אני הבבואה הזו, הנערצת, הנחשבת, המוערכת, זה ההרגלים שלי, המנהגים שלי, מסתבר שלא. יש משהו הרבה יותר גולמי, אני בריא ומתפקד או לא מתפקד באותו אופן וזה טורף את הקלפים".
לאחר מכן כאשר ורדה שאלה על תהליך הכתיבה, השיבה הסופרת: "היה לי הכי קשה לכתוב את הסוף, ידעתי מה הסיפור ידעתי איך הוא מתחיל, ידעתי שאני רוצה שיהיה בו משהו קצת בלשי כי אנחנו מבחינתי בני אדם מסתובבים פה בעולם ומנסים להבין מה אנחנו עושים כאן ולמה הדברים קורים כמו שהם קורים מתוכנו ומסביבנו אבל לא ידעתי מה התשובה ומה הפתרון".
"הוריי אנשי שיחה ומחשבה, קל לי מאוד לראות אותם כבני אדם"
בנוסף לכך, ורדה התייחסה לאמביוולנטיות שמלווה את הספר בעיקר ביחסים שבין ההורים לילדים הבוגרים שלהם. "כשאני פוגשת אדם צעיר כמוך, ילדה, שמתארת את האמביוולנטיות, זה לא משהו בינך לבין הוריך? זה משהו שאני לא מבינה. מאיפה הדמיון שלך מקריץ חוויות אמביוולנטיות כלפי ילדים מבוגרים שהם לנטל עלינו כי אנחנו גם דואגים להם וגם נעלבים מהם?", תהתה.
הלפרין מימון התייחסה לכך שההשראה הגיעה מחייה האישיים ומהחוויות שצברה לאורך השנים. "ההורים שלי גרושים והם אנשים מאוד שונים אחד מהשני אבל יש ביניהם קווי דמיון. שניהם אנשים של שיחה ומחשבה. לשניהם יש את ההיבט שמתבונן ביחסים ומדבר על התחושות. אלה אנשים שמשתפים מהחוויה שלהם. ככה גדלתי עם כל אחד מהם בנפרד, ככה אני מגדלת גם את הילדים שלי. אני חושבת שזה משהו שהוא חשוב, אני חושבת שקל לי מאוד לראות אותם כבני אדם, זה לא משהו שתמיד קל לעשות את זה עם הורים. כמובן שככל שבן אדם מתבגר אז הוא יכול לעשות את זה יותר אבל זה מתוך המקום הזה ואם הם בני אדם אז הם בני אדם. אז הם גם רוצים דבר אחד וגם את היפוכו במודע או לא במודע", טענה. "אפשר להגיד שחלק ממקור ההשראה שלי הוא מהוריי", הדגישה.
כמו כן, היא הבהירה בהמשך את המשמעויות השונות על יחסים זוגיים שנגזרות מהספר שלה. "אני חושבת שהקטע הזה הוא קטע שאני יכולה להזדהות איתו. יש משהו במובן שלא להיות זוג, במובן של התודעה שהוא בלתי נמנע. אתה חי וחולק את החיים עם אדם באופן אמיתי ועמוק אתה לא יכול שזה לא יקרה לך במידה מסוימת ומצד שני אני חושבת שמחנכים אותנו להתנער מזה, יש לנו ביקורת על זה וגם עם אנחנו רוצים זה לא בידינו", אמרה.
"יכול להיות שזה עניין של דור ואידיאלים שונים בין דור לדור. יש איזה הבחנה כזו, יש גם את העניין של איך זה נראה לעומת איך זה מרגיש. זאת אומרת להיות 'פאוור קאפל' זה עניין של סטטוס, זה נראה טוב ומשדר חוסן. אני לועגת לא לנראות של זה אלא לתלות. אם הזוג הזה החלקים הנרקיסיסטיים שלו מאוד מאוד בולטים אז זה פוגם באמונה שאני יכול הכול בעצמי", הוסיפה בהמשך.
