השבוע פרסם צה"ל את תחקיר בסיס מו"פ בעוטף עזה, שהתנהל בו קרב גבורה ב-7 באוקטובר. אחד מגיבורי הקרב הוא סרן שילה ראוכברגר ז"ל. אימו נירית שוחחה עם הפרופ' אריה אלדד ועם שי גולדן ב-103fm, וסיפרה על בנה ועל הקרב שבו הוא נפל.
"לפיקוד הוא הגיע לאחר שנים של התנדבות ועשייה, ואינטראקציות של אנשים כל כך שונים. אני מרגישה שתוך הפיקוד שלו הוא הביא את כל המעגלים האלה, והתייחס לצוות שלו כאל משפחה, עם תחושת שייכות ומסוגלות ומקום לכל אחד. קיבלנו את המחברות שלו, ואפשר לראות את הפלא הזה", סיפרה עליו האם.
היא סיפרה כי 'אחד אליי' היה המשפט האחרון שהוא אמר. "זה גם מה שאפיין את התפיסה שלו. רואים במחברת הפיקוד שלו עשרות שיחות אישיות, איך הוא שובר את הראש להכשיר את החיילים ליום פקודה, כל מיני מחשבות והגיגים. אני מרגישה שזה הביא לידי היבטים מסוימים בקרב עצמו".
באשר לקרב עצמו ראוכברגר למדה כי מו"פ היה מחנה ולא מוצב. "עמדות השמירה לא היו מוגנות, לא היו בטונדות, והלוחמים מצאו עצמם ביחס לא פרופורציונלי עם המחבלים".
שילה נלחם מתוך חדר האוכל של המחנה. "שם הוא נלחם עם החיילים שלו ועם אנשי המטבח. היו שם 23 חיילים. באזור המיגוניות היה דביר רסלר שהחזיק את הדלת, והציל שני חיילים נוספים".
למרות התוצאות הטראגיות, המחנה לא נכבש. נירית סיפרה כי "המשמעות של לכבוש מקום, היא כאילו 'לטהר' אותו, לנקות אותו ממי שנמצא שם, וזה לא קרה בשום שלב. המחבלים נתקלו בכוח. בשלב מסוים המחבלים נסוגו, וכך יצא שכוח החילוץ הגיע למוצב עם לוחמים, ולא עם מחבלים".
בזמן הקרב, הלוחמים בחדר האוכל לא ידעו דבר על הנעשה בחוץ. "אף אחד לא הבין שיש חדירה, המידע לא הגיע אליהם", סיפרה והוסיפה: "אמר לי חייל ששכב ליד שילה: הוא אמר 'אחד אליי', שכב בשלולית דם, ואני לא מבין איך לא כל צה"ל פה. הם חשבו שזה נקודתי, הם לא תפסו את ההיקף, ולא הבינו שהם צריכים להרוויח זמן. למרות כל זה, הם הבינו שיש למחבלים רימונים, RPG ולבנות חבלה".
על פטירתו של שילה, אמרה אימו: "המ"פ שהיה בחוץ סיפר לי ששילה דיבר איתו, ואמר שהכול בסדר למרות שהוא דימם פצוע, הוא לא אמר כלום לחיילים והמשיך לפקד ולהילחם. הוא הניח את הראש במקביל לנסיגת המחבלים".
עריכה: אחיעד לוק