"מראה שלא אשכח לעולם"
לירוי דהן מספר על הבוקר שבו איבד את זוגתו, סיוון אשרף ז"ל: "מעבר לטראומה זה גם אובדן"
לירוי דהן, אשר לחם במסייעת 13 של גולני, ואיבד את בת זוגתו סיוון אשרף ז''ל במוצב נחל עוז, שוחח היום (ה') עם ליאת רון ב-103fm ותיאר את הבוקר הקשה. דהן היה חובש של הכח וב-7 באוקטובר, היה בכוננות עם שחר כשהתחילו האזעקות, דהן צילם מהטלפון שלו בהתחלה
תחילה תיאר דהן את רגע ההתחלה של אותו בוקר שחור: "היינו כבר ערים ב־5 בבוקר, בכוננות, מוכנים להכול. ואז התחילו הטילים. בהתחלה אפילו התלהבנו קצת, אנחנו לוחמים, קצת אקשן, זה מה שאנחנו מחפשים כל השירות. ראינו את הטילים, צילמנו, אבל אז הבנו שיש כאן משהו אחר. הטילים נחתו ממש לידינו, והבנו שמשהו גדול קורה. עלינו על הכלים ונסענו לכיוון הבסיס, עצרנו באמצע כי זה היה מסוכן מדי. חיכינו שהמתקפה תירגע ואז פתאום שמענו יריות מכיוון נחל עוז".
עוד תיאר על החרדה לסיוון ועל ההבנה שמשהו נורא מתרחש: "עוד כשהתחילו הטילים שלחתי לסיוון הודעות, היא לא ענתה, השאירה את הטלפון בחדר. בהתחלה דאגתי, אבל אמרתי לעצמי שזה רק טילים. ואז, כששמענו יריות מנחל עוז, תוך שתי דקות כולנו כבר דרכנו נשקים, רצנו לרכבים ונסענו לשם. קיבלנו דיווח על ארבעה מחבלים. כשהגענו ראינו עשרות, אולי מאות, רצים וצועקים בערבית, יורים לכל כיוון. מראה שלא אשכח לעולם".
לירוי משתף ברגע שבו רצה להיכנס ולהציל את זוגתו: "מחלקה אחרת נכנסה לתוך נחל עוז ואנחנו חיכינו בחוץ. אמרתי למפקד שלי ‘סיוון בפנים, אני רוצה להציל אותה’. ניסיתי לעבור את הגדר, והוא תפס אותי ומשך אותי אחורה. היה בינינו ויכוח קשה, אבל הוא לא נתן לי להיכנס. אחר כך גילינו שחוליית מחבלים חיכתה שם בדיוק למי שייכנס, אם הייתי נכנס, לא הייתי יוצא משם בחיים".
עוד המשיך: "ניסיתי ליצור איתה קשר שוב ושוב, בשש, בשש וחצי, בשבע, בשמונה, בעשר, וגם ב־8 באוקטובר, שום תשובה. זה היה קשה מאוד. באיזשהו שלב באתי למפקד שלי ואמרתי לו ‘אני חייב לדעת מה קורה’. הוא אמר שאין לו תשובה. התעקשתי, ואז הוא דיבר עם הקצין שלי שאמר לו ‘תספר לו’. וכשסיפרו לי לא האמנתי. התקשרתי לאבא שלי, הוא ניסה לדבר רגיל, ואני צעקתי עליו ‘למה אתה משקר לי’. הוא לא הצליח לדבר, ואז אמא שלי אמרה לי את זה. באותו רגע העולם שלי קרס. לא הצלחתי אפילו להגיע להלוויה".
על ההחלטה הקשה להישאר עם חבריו סיפר: "זאת הייתה אחת ההחלטות הכי קשות שקיבלתי. הבנתי שאין לי מה לעשות, אבל יש לי את החברים שלי, ופה אני יכול להציל חיים. נשארתי בתור חובש, זה תפקיד חשוב, אולי הכי חשוב במחלקה".
דהן נפרד מסיוון ומספר על אהבת חייו וכמה הייתה חשובה לו: "סיוון הייתה רכזת תקשוב בנחל עוז, אחראית על הקשר עם התצפיתניות. היא הייתה הבת זוג הראשונה שלי, אהבה ראשונה, ילדה מלאה בשמחת חיים. קשה לי לדבר עליה. אני עכשיו בתהליך שיקום, זה לא פשוט בכלל, מלא רגשות, אמוציות, לחץ. מעבר לטראומה זה גם אובדן. זה מכפיל את הכאב".
"אני בחרתי להקדיש לסיוון את השיר 'פרח מדבר', של מיקה משה, זה היה השיר שלה, ואני נותן לה את המקום הזה, המקום שתמיד יהיה שלה", סיכם.
