"הפעם הראשונה שהרגשתי שמישהו הבין מה קורה הייתה רק ב-23:00"
רס''ן א', מ''פ א' בגדוד 611, הייתה בקמפינג בשבת השחורה בחוף ניצנים: "עד שאני לא רואה נשק מכוון אליי אני לא עוצרת"
רס''ן א', מ''פ א' בגדוד 611, בת 26 מניצנים, שוחחה היום (ה') עם ליאת רון ב-103fm על הבוקר השחור בו הייתה בקאמפינג עם חבריה מהטירונות בחוף ניצנים, ועל הרגע בו שמעו את האזעקות והנפילות
תחילה תיארה על ההחלטה וההכנות לקאמפינג שבדיעבד הציל את חייה: "הייתי עם כל החברים מהטירונות, חגגנו יום־הולדת לאחת החברות בחוף ניצנים. שלושה ימים לפני הקמפינג התלבטנו אם להיות בחוף ניצנים או חוף זיקים, ובסוף החלטנו ללכת לניצנים כי רצינו לחסוך כסף על דלק של כמה חברים וזה הציל לנו את החיים".
עוד תיארה על הבלבול הראשוני: "הלכנו לישון בשעה 2 בלילה, ובשעה 6 בבוקר החלו האזעקות. שמעתי את האזעקות, הקמתי את כל החברים ולא היה לאן לברוח. סביבנו יירוטי כיפת־הברזל החלו להתפוצץ. אמרתי שנפתח ווטסאפ ונחליט מה קורה, אבל האזעקות לא הפסיקו, עוד אזעקה ועוד אזעקה ואז רקטה נפלה לידינו".
מהמעבר למיגונית ועל הבנת הסיטואציה תיארה: "הבנו שהמצב לא הולך להירגע, ולכן הלכנו למיגונית באזור חוף הרחצה. אחת החברות הראתה סרטון מהטלגרם, ואז אמרתי לה: 'זה מזויף, הכל יהיה בסדר'. אחרי זה ראינו ספינת חיל־הים באופק, ואז אמרתי: 'זה חריג, אנחנו עפים מפה'".
על הדאגה למשפחה תיארה: "התחלתי לחפש אינדיקציות מהגדוד ומהחברים מהלימודים. ראיתי אנשים רצים לכיוון העוטף, חשבתי שכולם בבית, אבל אחי הקטן אמר שהוא בזיקים. אז התחלתי להילחץ, אבל הבנתי שאי אפשר להראות לחץ מול החברים. התחלנו לקפל אוהלים ועדיין צוחקים על זה, אבל התכנסנו, כל הנהגים קיבלו תדריך, "אתם נוסעים ככה וככה, תשארו קרובים ליישובים".
עוד המשיכה: איתי, חבר שהיה קצין, התחיל לחבור ליחידתו. הורו לחברים שלנו פקודות, ופתחתי חמ״ל, כל אחד שלח מיקום, ועד שהם לא נכנסו לממ״ד אני לא נרגעתי. נסעתי הביתה וכל הציוד הקרבי שלי כבר היה מוכן. התקלחתי במהירות ואמרתי 'אני זמינה, מה אתם צריכים?' שלחתי גם הודעה לראש הצוות, צחי ניצנים, ואמרתי 'תקשיב, יש עלי אקדח ואני זמינה'. ואז קיבלתי הודעה: 'תגיעי לפיקוד דרום כמה שיותר מהר', התחלתי לנסוע והוויז דחף אותי לכיוון מזרח, כל צומת החלה להיחסם".
על ההחלטה לשמור על עצמה סיפרה: "במהלך הנסיעה הייתי בלי רדיו ומוזיקה, שמענו אזעקות ואני החלטתי לא לעצור. ראיתי הרבה עשן, כבישים חסומים וכוחות צה״ל שנאספים. ניסיתי לא להסתכל לצדדים, אמרתי לעצמי: 'אם אני לא רואה נשק מכוון אליי אני לא עוצרת'. התחיל לי החשש שאחי הקטן בסכנה, וניסיתי להתנתק מהסיטואציה. קיבלתי החלטה שלא אכניס את עצמי לתוך התופת, אני לא יכולה לעשות את זה למשפחה".
"התפקיד שלי היה לפתוח עמדה וחמ״ל, לאתר נקודות שיגור ולאפשר פגיעה מדויקת של כוחותינו, וב־7 באוקטובר לא היו לנו עמדות שם. הגעתי לשם בסביבות 11 בבוקר, ועדיין לא הבנתי מה קורה שם. השארתי את הטלפון בחוץ כדי שהוא לא יפריע לי במשימה, לא צפיתי בסרטונים ולא בדקתי בקבוצת המשפחה".
על תחושת הבלבול תיארה: "לא היה ברור מה באמת קורה. הפעם הראשונה שהרגשתי שמישהו באמת הבין מה קורה הייתה רק בסביבות 23:00, אז הגיעו אנשי מילואים".
לסיכום החליטה להקדיש שיר לאמא שלה: "בחרתי את השיר "ממרחקים" של גלי עטרי, אמא שלי הקדישה אותו לי. עכשיו, לאור מה שקרה בשנתיים האחרונות, לשיר יש משמעות אחרת. הוא חשוב לי ולי לאמא שלי, ואשמח להקדיש אותו לה".
