"שמים את האזרחים לפנינו, זאת השליחות שלנו"
י' וליאת צביאלי, שאבטחו את מסיבת הנובה, תיארו את השבת השחורה שבה התחבאו בשיח מהמחבלים: "היינו כמו ברווז במטווח"
י', לוחמת מג''ב דרום, שוחחה היום (ה') עם ליאת רון ב-103fm על 7 באוקטובר, על אותו בוקר שבו היא עבדה בתור מאבטחת במסיבת הנובה, לשם חדרו מחבלים, והיא נורתה וניצלה לאחר שהתחבאה עם שוטרת נוספת מתחת לשיח.
תחילה תיארה י' את הגעתה למסיבה ואת תחילת השתלשלות האירוע: "באמת בבוקר בשש ועשרים אני מגיעה למסיבה ביחד עם חברה שלי ולא מספיקות להגיד שלום לאנשים ויש יירוטים. לא הספקנו לעשות תדריך ואמרו לנו להתחיל לפנות את המבלים, וזה מה שעשינו. אנחנו רואות את המחבלים כבר בסביבות שמונה, אבל ידענו על המחבלים לקראת השעה שבע. אין יותר מדי להיערך, אנחנו בשטח פתוח ואנחנו קרובים לעזה. חשבנו שיש את הצבא והתפקיד שלנו היה רק לאבטח את המסיבה".
עוד הוסיפה: "בבוקר מוקדם הציפייה הייתה שצה''ל יסיים את האירוע, אבל הבנו שאין צבא ושאנחנו צריכים להסתדר לבד. הבנו בשלב מוקדם שזה רק אנחנו. אין לנו מספיק תחמושת, היינו חמישה שוטרים עם שתי מחסניות וזהו".
בהמשך עלתה לשידור ליאת צביאלי, שגם היא אבטחה את מסיבת הנובה, ושיתפה בקושי בניהול האירוע ובפינוי הפצועים בזמן אמת מהמתחם: "כמו שי' אמרה, ידענו בשלב מוקדם, למזלנו ולמזלי לא שיתפו אותנו וזה גרם לנו לא לאבד את התקווה, וכל הזמן נתנו את התקווה לאזרחים שהצבא בדרך והוא מגיע, ואנחנו שם איתם, ואנחנו והם יוצאים מכאן בחיים ביחד".
על ההכוונה לדרום אמרה: "האפשרות היחידה שהייתה לנו זה להגיד שמי שרוצה לצאת, הכוונו אותם לנסוע לכיוון דרום, החלטה שהייתה נכונה. אנחנו ידענו שאנחנו נשארים שם איתם, וזאת התחושה שנתנו להם, את הביטחון שאנחנו לא עוזבים את המבלים".
עוד הוסיפה י': "היינו כמו ברווז במטווח. אנחנו פה, אנחנו יודעים שהם מחפשים אנשי כוחות ביטחון, אנחנו משהו אחר מאזרחים. היינו סוג של הסחה. כשקלטנו שאין אנשים סביבנו, ליאת הגיעה אליי ואז היא אמרה לי 'בואי'. אני לא הכרתי אותה בזמנו ובאותו היום, אבל עליתי איתה לרכב, ולפני שהיא הספיקה להניע את הרכב אנחנו חוטפות ירי מטורף לרכב".
ליאת המשיכה: "אנחנו חוטפות את הירי והיינו בטוחות שנפצענו. פתחתי בנסיעה מטורפת לכיוון השטח כשאין לי מושג לאן, אני פשוט נוסעת, ושם אנחנו נתקלות ברכב הראשון שבו ראינו גופות. רכב אזרחי ראשון, אני מצלמת תוך כדי נסיעה כי אנחנו שוטרות וצריכות לתעד את הזירה, וזה כל כך לא אופייני, וגם כשיחפשו גופות שידעו איפה לאתר אותן".
"זה מה שמאפיין אותנו, את לובשי המדים, אנחנו שמים את האזרחים לפנינו וזאת השליחות שלנו. האינסטינקט שלי שאם יחפשו גופות אנחנו נדע להכווין לאן. פחות מחצי דקה אני עולה לכיוון הכביש, ברגע שאני עולה על הכביש אני פונה ימינה. ראינו את הרכבים עם הגופות וכאן אני מבינה שמשהו בתמונה הזו הוא לא הגיונ,י וזאת נסיעה של 300 מטר לכיוון המיגוניות בכניסה לקיבוץ רעים. ראינו רכב שחוסם את ציר התנועה, שישה גברים שלבושים ספק שוטרים ספק חיילים, חמושים, ומסמנים לנו עם היד פשוט להתקרב אליו, ואז ברגע הזה משהו בסיטואציה נראה לי לא הגיוני, שלובשי מדים מכוונים תנועה כשיש גופות ופצועים ולא מושיטים עזרה. משהו כאן היה נראה לי לא הגיוני, ואז החלטתי לפרסס, וכאן אנחנו חוטפות צרור של ירי, וכאן י' נורית ברגל".
י' המשיכה לספר על ההסתתרות מהמחבלים תחת אש: "הבנו שלשיח הראשון אנחנו לא רצות כי הוא היה קרוב לרכב. המשכנו לרוץ והתיישבנו מתחת לשיח, שבדיעבד זה היה נראה וואו, זה יסתיר אותנו, ובשחזור אנחנו מבינים שהיה לנו מזל מאוד גדול שלא ראו אותנו כי בקלות היה אפשר לראות אותנו. הסתררנו בשיח שלוש או ארבע שעות".
עוד אמרה ליאת: "אין הרבה מה לעשות בתחושה שמסביבנו יש כל הזמן מחבלים, אנחנו יודעים שהמחבלים מחפשים אותנו כי שוטרות במדים, ואנחנו מבינים שאין חיים מסביבנו. היה שלב ששמענו אזרחים צועקים 'למה אין צבא'. מה עשינו כל השעות האלו? מנסות לשרוד. י' הייתה ללא הכרה רוב הזמן. החוק היה לא לזוז, אמרתי לה 'לא לנשום'. במשך חודשים אחר כך פסיכותרפיסטית לימדה אותי לנשום מחדש. הפוסט טראומה התלבשה על ה'לא לנשום', כשמישהו במצוקה אתה צריך לנשום עמוק וכאן אתה לא יכול, שעות של תופת".
על הסדרה 'אור ראשון' בהשראת הסיפור שלהן אמרו: "הן מגלמות אותנו אבל השחקנים מגלמים את כל מה שאנחנו כשוטרים, מה שעברנו באותו היום, ואני שמחה וגאה שיצא לנו ושזכינו לייצג את הארגון הזה בכזה כבוד. השחקניות עושות את זה ברגישות מופלאה. ראינו את זה וכאבנו את זה מחדש. אבל הם היו כל כך רגישים מההפקה, הם היו קשובים לכל דבר והם דייקו את זה, וזה כל כך מושלם".
י' הוסיפה: "בגלל שהייתי מחוסרת הכרה זה נתן לי השלמה לכל הפרטים שעברתי שם. אני חייבת להגיד שההפקה הייתה מדהימה, כולם מקשיבים ועדינים והם עשו סצינה של השיח. הם ביקשו (מאיתנו) לא להגיע כי הם לא רצו לעשות לנו טריגר, הם הכניסו אותנו לאט כי לשמוע ערבית או שחקנים שמשחקים מחבלים".
ליאת סיכמה: "עד עכשיו לא נפל לי האסימון שירו בי, אף פעם לא נכנסתי לשעות והזמנים וההקשר".
י' בחרה את השיר 'גיבורי על' של התקווה 6: "כי יש לנו עם של גיבורים, לא משנה מי ומה, כולם פשוט נכנסו תחת הדגל ונתנו ונותנים עד היום את החיים שלהם בשביל אחרים. אני רוצה להגיד שאני שמחה שהחטופים חזרו, ואנחנו צריכים להחזיר את החללים שנשארו. אסור לנו לשכוח שביום הזה איבדנו מעל 60 שוטרים בלחימה".
