"ההרפתקה הספרותית שלי התחילה באיחור גדול"
ורדה רזיאל ז'קונט אירחה את הסופרת אורית הראל ששיתפה על ספרה החדש 'הירקון 116 ב': "זה רומן שכתבתי בהשראת סבתא שלי, שהרבה מחייה לא הכרתי"
בתוכנית זו אירחה ורדה רזיאל ז'קונט את הסופרת והעיתונאית אורית הראל אשר כתבה את הרומן הירקון 116 ב'. בתחכום, בעניין ובאלגנטיות רבה מצליחה אורית הראל לבטא ולתאר את מערכות היחסים האנושיות והמסע של אשת עסקים חזקה ומוצלחת מוינה אשר נאלצת לעזוב את חייה ולעלות לפלשתינה הפרימיטיבית בתקופת מלחמת העולם השנייה. אותה אישה צריכה כעת להיטמע בעולם חדש ולשחרר את העולם הישן שהשאירה מאחור.
"אורית כתבת רומן קלאסי, מתואר בפרטי פרטים, נחת, על לידתה של ילדת נס", אמרה ז'קונט בתחילת דבריה תוך שהיא מביעה את התרשמותה הגדולה מהספר.
בפתיחת דבריה, הסבירה הראל מי ההשראה מאחורי הדמות הראשית של הספר, אילזה: "זו אישה שמקדימה את זמנה, מותחת את תקרת הזכוכית. מה שהיא צריכה לעשות כדי לקדם את המטרות שלה היא עושה. היא לא מתאימה לשאר הסביבה שלה במובנים המקובלים. זה לא סיפור אמיתי. לא אוטוביוגרפיה. זה רומן שכתבתי בהשראת סבתא שלי שהרבה מאוד מסיפור חיה לא ידעתי בכלל. כל ההרפתקה הספרותית התחילה כמו שקורה להרבה אנשים - באיחור גדול. איזה זן אדם היא הייתה כשהיא לא הייתה סבתא שלי?"
"גיבורת הספר מייצגת דור שלם - הנסיבות הכריחו אותם לעשות משהו שכלל לא רצו"
הראל שיתפה בקושי הרב של הגיבורה במהלך הסיפור: "הדמות הזו שהיא גיבורת הספר, היא מייצגת בעצם דור שלם של אנשים שהיו להם חיים עשירים, בין עם היו כמו שלו או בסטנדרט, היו חיים נוחים, מסלול שחצבו לעצמם, הנסיבות הכריחו אותם לעשות משהו שכלל לא רצו. הם הגיעו למקום שהוא שונה. בספר היא קוראת לזה כל הזמן 'הלבנט'. היא אומרת: 'מה לי וללבנט?', אומרים זו התנשאות אבל זו לא התנשאות כהתנשאות. זו הגירה כפויה. ניסיתי לבנות דמות של אישה שבאה למקום זר לה לגמרי, הבן זוג שלה היה פה, היו לו כבר חיים, היא לא מצאה את עצמה. התחום היחיד שהיא לא הייתה מוכשרת בו היה שפות. היה לא הבינה ולא התחברה לתרבות ובכל זאת היא מצאה המון טעם לחיים. היא לא הייתה אישה ממורמרת והיה לה טוב".
על מקור השם של הספר, סיפרה: "היה לי חשוב שיהיה בית כי המון ממה שקורה פה זה בית. בין עם זה בית פיזי שמתואר מול הים או אחר כך במקום אחר או בוינה או בין מקום שלוחץ את כל החבורה ביחד כל המזן. בספר עצמו, חוץ מלהגיד וינה ופלשתינה לא מוזכרות כתובות מדויקות. בחרתי בכל זאת לתת לכאורה כתובת: 'הירקון 116 ב', אין ולא היה מעולם. זו כתובת פיקטיבית, בדיונית, אבל נטוע לגמרי במציאות כי יש רחוב הירקון ויש בו מספרים גבוהים. לצורך הכתיבה שלי, הירקון היה בתקופה הזו קרוב לים אז היה לי חשוב ליצור משהו שיהיה כמעט להריח את הים והאוכל. זה כאילו מקום אמיתי אבל זה לא מקום אמיתי".
"הכוונה שלי שהסיפור ייגע באנשים בכל מיני מתגי זיכרון, לטעת את הקורא קצת"
לאחר מכן, הסבירה הראל מה היא ציפתה ורצתה שהקוראים יפיקו מהקריאה: "הרעיון שאנשים יזדהו עם פרטים. מישהי כתבה כבר בהתחלה שמה שתפס אותה היה התיאור של ארון האוויר. זה בעצם כמו מזווה. היא אמרה שברגע שראתה את המונח הזה היא נזכרה בסבתא שלה. הכוונה שלי שהסיפור ייגע באנשים בכל מיני מתגי זיכרון, לטעת את הקורא קצת".
על מערכת היחסים המרכזית בספר בין אילזה לחתן שלה, אמרה: "אני חושבת שמה שמחבר בין שתי הדמויות, זה שגם שמאוד שונים, אז ברוח יש משהו משותף ודומה. הם מבינים אחד את השני בתדר אחר. מה שניסיתי ליצור זה שיש אנשים מאוד שונים אבל כל אחד מבין את הכוח של השני, יש פה לא כבדהו וחשדהו, אלא כבדהו וקבלהו. אילזה לא רצתה שהבת שלה תתחתן איתו. יש גם את הבעל של אילזה שיוצא מהתמונה ונפטר בגיל צעיר. הבת שלה, גם כשאביה היה נוכח היה קצת כמו החתן, אילזה רואה שהבת שלה הולכת לעשות אותו דבר שהיא עשתה".
עוד הוסיפה: "היא רואה שהבת שה מתכוונת להעריץ את השותף שלה הערצה עיוורת. היא ראתה באיש שהבת שלה בחרה מישהו שהיא יודעת בדיוק מי הוא. עכשיו זה השחקן ונתמודד מולו. הוא הבין מצידו שהכוח האמיתי טמון אצלה. נוצרה אצלם 'ברית בריונים'. זה לא שהם היו חזית אחת, אבל היו נקודות חשובות בחייהם אז הוא הבין מה טוב לה ולהם והיא אותו דבר כלפיו זה סוג של אהבה שונה".
