מאזין: "אני נותן הכול בעבודה אבל המעסיק שלי מתייחס אליי כמו אל סמרטוט רצפה"
המאזין המתוסכל לא מצליח להסתדר עם המעסיקים שלו - "אני לא מבין, זה קורה לי בכל מקום עבודה!" אלון: "אתה מתנשא וביקורתי וזה מרגיז את הבוס שלך"
מאזין: יש לי בעיה עם היחס של המעסיקים שלי כלפי. אני נותן את כל כולי בעבודה ומסיבה לא ברורה הם מתייחסים אלי כאל פחות מסמרטוט רצפה. האנשים העובדים סביבי רואים את ההתנהגות המשפילה הזו ואז גם הם מתייחסים אלי בצורה דומה. למשל כשהייתי חולה מאוד שלושה ימים בעל הבית התקשר אלי, ביקש שאגיע בכל זאת לעבודה והסכמתי כי לא הייתה לי ברירה. לפעמים קורות סיטואציות שהוא צועק עלי מול אנשים והופך אותי לשק החבטות שלו. מה אני עושה לא נכון?
קיימת סתירה מאוד מוזרה במקרה שלך. מצד אחד אתה בחור טוב, נאמן, סופג הכול ועושה מעל ומעבר. מצד שני הקטע המוזר אצלך הוא שאתה מתנשא וממורמר עם עצמך על המעסיקים ועל האנשים שסביבך. ההתנשאות והמרמור מתחברים יחד ויוצרים מול האדם שמולך לעבור מעין חוויה של התנשאות מצידך. אני יכול להבין את הבוס שלך כי הוא לא מצליח לפתח באינטליגנציה הרגשית שלו חוויה טובה ממך והוא לא חושב לעצמו שכדאי לשמור עליך. הוא לא מקבל ממך את ההרגשה הטובה שהוא מקבל מאנשים אחרים וכשיש סיטואציה כזו או אחרת הוא מרשה לעצמו לדרוס אותך.
אפקט הביצה והתרנגולת:
יכולות להיות מספר אפשרויות לגבי הסדר בהם קורים הדברים:
1- אתה נורא רוצה לתת מעצמך ולעשות את המקסימום אבל אתה חושב שהמעסיקים שלך "חארות" שלא יודעים להתמודד איתך ואז הם מתנהגים אליך כמו סמרטוט.
2- אתה מתנשא, יש לך תקשורת ביקורתית, אתה לא יודע להביע את עצמך וכשאתה שואל את הבוס שלך שאלה היא נשמעת כשאלה ביקורתית בנימה מתנשאת כאילו אתה מערער על היכולת שלו. לאורך זמן זה מביא את ה"קריזה",יוצר הרגשה לא נעימה אצל הבוס שלך ואז אתה חוטף את זה.
3- האפשרות השלישית היא ערבוב של השתיים הראשונות: יש בוסים שיש להם הרבה על הראש, לחוצים ועצבניים אז הדבר האחרון שיש להם כוח אליו הוא איזה עובד מציק ומתנשא שבכל שאלה שיש לו זה נשמע כאילו הוא מבקר אותם ואת ההחלטות שלהם. לאט לאט הבוס מפתח אליך אנטגוניזם וכשאתה חש בו אתה נהיה יותר לחוץ, שואל יותר שאלות ונשמע יותר מציק ומתנשא עד שיום אחד זה מתפוצץ.
אני חושב שהמקור של הדברים הם בסתירה שהצגת בהתחלה- אתה שואל שאלות כדי להיות עובד טוב ומוצלח, דבר המדגיש את חוסר הביטחון שלך, מראה שאתה לא סומך על עצמך ופוחד לטעות. מצד שני מניסיונך העשיר, אם אתה טועה באים אליך בטענות אז אתה חושב שבטח כדאי לשאול הרבה שאלות כדי שהכול יהיה ברור. האדם שמולך חושב שאתה טרחן, ביקורתי, מתנשא ומציק. שני הדברים האלה מנוגדים בצורה מטורפת.
שינוי במרחב התקשורתי:
אתה חייב לעשות בחינה אמיתית של הדרך בה אתה פועל בתוך מערכות יחסים, לבחון כל פעם סיטואציה אחת ולנתח אותה עם בעל מקצוע כדי להבין איך אתה מדבר, למה אתה שואל את השאלות ואיך אתה מביע את עצמך. בצורה כזו תוכל לעשות שני דברים חשובים: ראשית לעבוד על הגישה שלך ושנית תדע איך להביע את עצמך בצורה תקשורתית ואיך לשאול שאלה נקייה, כזו שתצליח להעביר את הציפיות שלך בשיחה. אתה צריך להבין שכשאתה שואל שאלה אתה צריך לקחת את חוסר ההבנה על עצמך ולא להשליך אותה על מישהו אחר, כדי שהאדם האחר יבין שאתה לא מבקר אותו. ההתנשאות שלך נובעת מלחץ ופחד תקשורתי ואין לי ספק שבעיית התקשורת הזו אינה רצונית והיא לא מבחירה. אולי היא נוצרה בבית שגדלת בו כשהיית צריך להוכיח את עצמך ולא ידעת איך לרצות את כולם כדי לקבל פידבק חיובי. בתקופת בית הספר השייכות חברתית הביאה אותך להיות מנודה חברתית. לאט לאט התפתחה אצלך התגוננות שאתה לא ער אליה ואני ממליץ לך על עבודה קשה של כחמישה חודשים עם מאמן תקשורתי צמוד שילווה אותך עד שתבין איך ליצור שינוי ברמת הגישה והן ברמת התקשורת. תעשה את התהליך ותתמסר אליו. אתה תראה שאפשר לשנות הכול בוודאי אם זה במרחב התקשורתי.
