בסוף השבוע האחרון התרחש בעולם האתלטיקה אירוע מוזר עד להדהים. הרץ נואה ליילס מארצות-הברית התייצב לריצת 200 מטרים, בסיומה שבר, כביכול, את שיא העולם של יוסיין בולט.
שיאו של בולט, 19.19 שניות, נקבע ב- 2009, והנה ליילס סיים את הריצה בזמן טוב בהרבה – 18.90 שניות. אבל חלפו אך דקות מעטות בלבד והתברר שליילס רץ מרחק של 185 מטרים ולא 200 מטרים. בקיצור: 15 מטרים פחות. אולי לא תאמינו, אבל מקרה, פחות או יותר דומה, קרה גם בישראל ב- 1945, אם כי לא בריצת 200 מטרים, אלא בריצה ל- 100 מטרים.
במגרש הסמוך לגבעת נפוליאון שברמת-גן, נערכה תחרות אליה הגיע האצן יהודה גבאי, ששיאו האישי עמד אז על 11.1 שניות. גבאי זינק לריצת 100 מטרים, ובסיומה לא רק שניצח אלא אף נמדד לו זמן בקנה מידה עולמי, של 10.4 שניות.
מכיוון שידע שהתוצאה מעל ליכולתו, הוא ביקש שתבוצע מיד מדידת אורכו של המסלול. למרות שבקשתו נדחתה תחילה, עמד גבאי על כך והזהיר שאם לא כן, האיש שסימן את המסלול יהפוך לבדיחה בקרב אנשי המקצוע. ההתעקשות הועילה. המדידה החוזרת אכן הוכיחה שאורכו של המסלול היה רק... 90 מטרים.
בסופו של דבר, בו במקום הוסיפו למסלול עוד 10 מטרים, וגבאי רץ בשנית וניצח, הפעם בזמן של 11.3 שניות. שנתיים מאוחר יותר, היה יהודה גבאי הישראלי הראשון שקבע 10.9 שניות, וממש באותו יום שבר גם את השיאים הארציים בריצות 60 ו- 200 מטרים.
כשפרש, היה יהודה לאחד משבעת העיתונאים שהקימו את עיתון "חדשות הספורט". הוא הלך לעולמו בראשית השנה. לתמיד אזכור אותו כאדם, כמורה וכעיתונאי מזהיר.