קצת מפתיע שיותר מדי אנשים הופתעו מזכייתה של אבישג סמברג במדליית הארד האולימפית. הרי ב־2020 היא הוכתרה כאלופת אירופה בטאקוונדו, ומכאן שאך טבעי היה כן לראות בה מועמדת לעלות על הפודיום גם בטוקיו.
אבל כנראה שמעטים מתעניינים בטאקוונדו, ולפיכך הצלחתה של סמברג הייתה עבור רבים בבחינת סנסציה עולמית. היא עצמה דווקא כיוונה להכי גבוה שאפשר, ויתכן שהדבר יעלה בידיה (וברגלה הבועטת) בעוד 3 שנים, במשחקים האולימפיים הבאים שיהיו בפריז.
אבישג, רק בת 19, ללמדנו שבספורט "צעיר" או "מבוגר" הם עניין יחסי בלבד. אצלנו בכדורגל שחקן בן 20 הוא עדיין צעיר, ובמקרים אחרים אפילו נחשב צעיר מדי. באה לוחמת הטאקוונדו והוכיחה שבאמת הכול כנראה יחסי. כאשר היא עלתה על הפודיום בטוקיו, בירת יפן, שאלתי עצמי מדוע הכישרון והיכולת להצליח אינם מורגשים אצלנו גם בכדורגל. מדוע מכבי חיפה סיימה את חלקה כבר במכשול הראשון שבו נתקלה במוקדמות ליגת האלופות? או מדוע הנבחרת הלאומית לא הגיעה לטורניר הגמר של היורו, בעוד נבחרת מקדוניה הצפונית הגיעה אליו?
בת 19 ועושה בית ספר. סמברג (מימין, באדום) // צילום: JAVIER SORIANO/AFP via Getty Images
דווקא הצלחתה של אבישג צריכה להדאיג את אוהדי הכדורגל. שנים רבות מאוד הם מצפים לכך שהקבוצות ישפרו את איכותן, ושהנבחרת תגיע לטורניר גדול, לראשונה מאז 1976, שבה השתתפה במשחקים האולימפיים שנערכו בקנדה.
האם המאמנים שלנו אינם טובים דיים? האם הם עסוקים מידי בטקטיקה? האם הם מטפחים מספיק את יכולותיו האישיות של הכדורגלן?
טוב יעשה הכדורגל בישראל אם יתעורר וילמד מהחריצות, מההשקעה ומנחישותה של אבישג סמברג. אולי אז יוכל סוף סוף גם ענף הספורט הפופולרי ביותר במדינה להתקדם ולהצליח.