"אני מאמינה שרצוי לאפשר לילד הכול"
התזונאית והמומחית להתנהגויות ואכילה איילת קלטר על ספרה החדש: "המשטור ירחיק את הילד מאיתנו, מהקודים הטבעיים שלו לאוכל, לרעב, לשבוע ולטעם"
התזונאית והמומחית להתנהגויות ואכילה איילת קלטר הוציאה לאחרונה את הספר: 'לאכול, לגדול, לאהוב'. ורדה רזיאל ז'קונט פגשה אותה לשיחה עמוקה על הספר החדש, על הורים שמנהלים אלימות צדקנית כלפי הרגלי האכילה של הילדים שלהם, ועל קנוניות ממתקים בין סבים וסבתות לנכדים שלהם.
בפתח השיחה שאלה ורדה על אוכל כדרך למשטר ולשלוט, כמאמר הפתגם הישן: 'אם לא תאכל יבוא שוטר'. קלטר הסכימה ודחקה בהורים להיות סמכותיים ולא סמכותניים: "ההורה הסמכותני, יש בו אלמנטים של רודנית ושליטה". היא פירטה: "זה מתחיל בנו ההורים. אנחנו חיים בחברה עם הפרעות אכילה. אנחנו רוצים להיות בריאים ורזים, ואנחנו לא יודעים מה לאכול וכמה לאכול. את המורשת שמצויה בתוכנו, אנחנו מעבירים לילדים שלנו. בדרך אנחנו שוגים, כי אנחנו מתייחסים לגוף של הילד כאילו זה הגוף שלנו. פה מתחילים להיווצר קונפליקטים בינינו לילדים. את הטראומות שלנו אנחנו מכניסים אליהם".
המומחית מאוד לא אוהבת לראות הורים שנדחפים לצלחת של הילדים שלהם. הם לא מצליחים לראות אותם בנפרד מהם, ומנסים להכריח אותם לאכול את מה שנדמה להם שבריא עבורם. לטעמה מדובר גם בהתנהגות בלתי יעילה: "על הפה של הילד רק הוא שולט. הוא ירצה - הוא יאכל; הוא לא ירצה - הוא לא יאכל. המשטור ירחיק את הילד מאתנו, מהקודים הטבעיים שלו לאוכל, לרעב, לשובע ולטעם, והוא ברוב הפעמים ייכשל". גם אם אותו משטור יצלח, יווצר מודל של ילדים מרצים שנתונים לשליטת הוריהם. קלטר מגדירה את ההתנהגות הזו כ'אלימות צדקנית'.
"הילד הופך להיות אכלן לעומתי"
בהמשך השיחה ורדה נכנסה לעומק הסוגיה ושאלה על הורים שמתעקשים שילדם יאכל את המלפפון הבריא או את הביצה, והילד רק רוצה לאכול את דגני הבוקר המתוקים שלו. "הילד אולי לא רוצה לאכול את הקורנפלקס, אבל הוא הפך להיות אכלן לעומתי", ענתה לה קלטר והוסיפה: "הוא מתבצר בתוך עצמו. דווקא כשאנסה לשדל אותו בכוח או באיומים, הוא יתבצר בעמדה שלו בלי לשאול את עצמו אם הוא רוצה או לא רוצה".
היא סבורה כי נולדנו עם אינסטיקטים בריאים בכל מה שקשור לאוכל, וחשוב שנדע להאזין לצרכים הטבעיים שלנו: "אפשר לראות את זה מגיל ינקות. אם לא טעים לו, הוא יסגור את הפה, אם הוא רעב - הוא יטרוף את האוכל, אם הוא שבע, הוא יסגור את הפה. ילד באופן טבעי יאכל בריא, אבל מהר מאוד כשנכנסת השפה לתוך החיים מתחיל הדבר להתבלגן. התפקיד שלי כהורה הוא לאפשר לו אוסף של אפשרויות בעיקר בריאות אבל גם שטותיות. התפקיד שלי הוא לגרות אותו, לאפשר לו ולפרוס לפניו. אני לא יכולה להכריח ילד לאכול משהו שהוא לא רוצה".
חוסר ההתאמה הזו בין הצורך הפיזי לצורך החברתי עלול ליצור תסביכים. קלטר הסבירה: "אם לא אמלא את הציפיות ממני, ארגיש מקולקל. אני אוכל משהו מסוים כי זה מה שהגוף שלי רוצה או צריך, וכשההורים שלי מסתכלים עליי במישהו שלא נפרד מהם, אולי לא אדע מה אני רוצה".
"גדל דור מאוד דעתן, מאוד בריאותן ומאוד דואג"
לא רק הילדים סובלים מהורים כופים, אלא גם הסבים והסבתות שמוצאים את עצמם לעתים כפופים לאותם שגיונות: "גדל דור מאוד דעתן, מאוד בריאותן ומאוד דואג. הם שוכחים שגם אנחנו היינו הורים", הזכירה קלטר והזהירה מפני סיטואציות של סחר-מכר כלפי האוכל: "לא ארצה להכריח את סבא וסבתא לא לתת את זה וכן לתת את זה. זה מגיע לקנוניניות בין הסבא והסבתא לנכדים. אנחנו רוצים שהאוכל יהיה פתוח וחופשי ולא לשחק מחבואים איתו. כשהילדים כופים על ההורים שלה שבבית אין ממתקים, הם שמים את הסבא והסבתא בסד שהם לא יכולים לעמוד בו. כל מה שיפה הוא לכבד את המרחב של הילדים והסבא והסבתא. אם נלך יחד למסעדה? אולי ננסה ללכת למקום שמכיל את המרחב הזה".
אז מה עושים כשיש בני משפחה שונים עם צרכים תזונתיים שונים? קלטר עצמה צמחונית מזה שנים, אך היא מתנגדת לכפייה צמחונית כלפי האחר: "אני לא יכולה לכפות את הצורך בצמחונות או טבעונות. בבית שלך, אתה מלך - תהיה מה שאתה מאמין בו, אבל אתה לא יכול להפוך את כל סדרי בראשית בבית שלי. אני מאמינה שרצוי לאפשר לילד הכול. אנחנו צריכים להתחשב במה שקיים בכל בית. אני אפרוס ואעשה מנות כאלה ומנות כאלה כדי שיהיה מגוון".
"המשקל מכניס הביתה הרבה פחדים ואשמה"
קלטר גם עוסקת בין היתר לא מעט בדימויי גוף ובהפרעות אכילה שנגרמות סביבו. חשוב לה להתריע מפני שמנופוביה או יחס משפיל כלפי ילדים שמנים, לעתים אף מצד הוריהם: "אנחנו חברה בהפרעה בתפיסת הגוף. יש פה אידאל של צורך להיות רזים, המשקל שלי אומר - אם אני איכותי או אני בריא. בתפיסה של ההורים, המשקל של הילד מצביע על אם אני הורה טוב או לא. אם יש לי ילד שמן, אני אשם, אז אני מתנהל מתוך תחושת אשם ויש לי צורך גדול שהילד שלי יצליח לעשות את מה שאני לא הצלחתי".
היא סבורה כי המצב הזה מכניס את ההורים למצבים שלא מיטיבים עימם ולא עם ילדיהם שסובלים מעודף משקל "הרבה מאוד הורים מתקשים לאהוב אותו, לחבק אותו. לראות את הילד שלהם אוכל מעורר בהם גועל. הם מתביישים בהם, ומפחדים שיאשימו אותם במשקל של הילד. הילד רואה ומרגיש אשם, שהוא לא מרצה את אבא ואמא שלו, והוא מרגיש בודד כי כולם מתכחשים או בורחים או מאשימים או לא קשובים לחוויה המאוד סובייקטיבית שלו כילד שמן בחברה שמנופובית". לסיכום הנושא אמרה: "המשקל מכניס הביתה הרבה מאוד פחדים ורגשות אשם. אני חושבת שהילד צריך להבין שזה שיש לו משקל כזה או אחר, לא אומר עליו כלום".
