אשמת המטפל?
כיצד מטפלים מצליחים להתנהל מול המטופלים שלהם בזמן מלחמה? ד"ר ענת שליו וד"ר ליה רינג ניתחו את המוטיבציה של המטפלים בזמן לחימה מתמשכת
פרופ' רפי קרסו וצ'רלי בוזגלו ביקשו לשוחח עם ד"ר ענת שליו, מרצה בכירה בפקולטה לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית באשקלון ומדריכה מוסמכת לצוותים, ועם ד"ר ליה רינג, עמיתה בכירה ומטפלת במכון טמיר ומרצה בפקולטה לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית אשקלון סביב השאלה כיצד הפסיכולוגיה רואה את ההתמודדות עם מצבי המלחמה?
בתחילה סיפרו שליו ורינג כי שתיהן חיברו מאמר הנושא את השם 'אשמת הישרדות המטפל בזמן מלחמה', וטוען כי במצבי טראומה משותפת מטפלים עלולים להתמודד עם עלייתן של תחושת אשמה ושל פנטזיית הצלה. ד"ר רינג הסבירה כי ניסו לבדוק מה קורה לאנשים בכלל, ולמטפלים בפרט בתגובה לאירוע טראומתי, בטח אירוע כמו ה־7 באוקטובר.
בהמשך ביקשה ד"ר רינג להמשיך, ואמרה: "אם נדבר רגע על מה שמניע אנשי מקצוע לטפל במישהו אחר אז נבין שהם מונעים מכל מיני דברים – יש כל מיני מוטיבציות לאדם, ואחת המוטיבציות היא בעצם פנטזיית ההצלה. הרבה אנשי טיפול באים מתוך המקום הזה. תוך כדי שיחה כי שתינו נשות טיפול חשבנו בעצם על המוטיבציה ועל התנועה הרגשית בתוך האירוע הזה".
שליו הוסיפה והזכירה כי מדובר בחלק אחד מתוך המניעים. "מה שחשבנו לאור הליווי של הצוותים שפשוט מה־7 לאוקטובר פשוט עזבו את הכל, כמו שאנשים יצאו לקרב עם אקדחים ומדים, והשאירו את הילדים שלהם לפעמים בלי מענה ויצאו לסייע למשפחות ולחיילים ולאנשי משטרה שנחשפו לאירועים ובעצם נכנסו לסוג של מלחמה. אנחנו רצינו לראות מה קורה להם, ואחד הדברים המשמעותיים ששמנו לב אליו הוא חווית האשמה. אפשר לשמוע הרבה על אשמת הניצולים לא רק ממטפלים – גם ממשפחות החטופים".
"הבנו שיש פה אירוע שיש לו פוטנציאל מתמשך, ועניין אותנו מה המנגנונים הפסיכולוגים המעמיקים יותר שיכולים להיות גם לטובה – אם מבינים את המנגנונים אפשר לצמוח – יש תגובות קשות, אבל גם אפשר לצמוח. אנחנו תשעה מיליון דור ראשון למלחמת חרבות ברזל. אנחנו מעל שנה כואבים כאב עמוק", אמרה ד"ר רינג, והוסיפה: "יש משהו מאוד ייחודי לנו כאזרחי המדינה שזו זהות חברתית שיכולה להיות חזקה עם חוויה של ביחדנס, ולפעמים יש שברים. כשאנחנו מסתכלים על הפסיכולוגיה של המלחמה היא רבת פנים, ואי אפשר לזקק אותה לאמירה מסוימת".
