"אני צריך להתחנן? לבכות? מה אני כבר מבקש?"
מנשה מנצורי, שאיבד את בנותיו נורל ונויה במסיבת הנובה, דרש בקול חנוק להקים ועדת חקירה ממלכתית לאירועי 7 באוקטובר
מליאת הכנסת דחתה אתמול (ד') הצעה לסדר שמטרתה לקיים דיון בהקמת ועדת חקירה ממלכתית לטבח 7 באוקטובר, זאת הודות ל־51 חברי כנסת שהתנגדו למהלך אל מול 43 תומכים. השר דוד אמסלם טען במהלך הדיון כי ועדת חקירה ממלכתית היא חסרת טעם משום שבראשה יעמוד נשיא בית משפט עליון לשעבר. לדבריו, "השופטים והיועמ"שית נמצאים בניגוד עניינים, אז הם יחקרו את עצמם?". מנשה מנצורי, ששכל את בנותיו נורל ורויה במסיבת הטבע נובה בקיבוץ רעים, הגיב לדברים.
"אני מרגיש שלא סופרים אותנו, שאין לנו שום קול במדינה, אין לנו שום קול למרות מה שעברנו ונעבור כל החיים", הודה בכאב. "קיבלנו מכה שאני לא יכול להבטיח לאף אחד שאקום ממנה, והדרך לשם היא בריפוי. כרגע הם לא נותנים לנו לעשות את זה. זו ועדת חקירה של טיוח כמו שאני רואה את זה, זה לא לגלות את האמת, זה פשוט לטייח את מה שהיה שם. זו זילות במשפחות השכולות. איבדנו את היקר מכול, אין לי דרך לתאר את מה שאיבדנו, זה בלתי מתקבל על הדעת. לפעמים אני לא מאמין שזה מה שקרה לי. אני פשוט לא מצליח לעכל את זה. ועדת חקירה ממלכתית זו הדרך היחידה שלי, של משפחתי ושל העם בכלל להתחיל באיזשהו תהליך של ריפוי. אין משהו אחר. אין שום דבר אחר".
בהמשך הוסיף: "גם האופוזיציה הייתה בשלטון, גם הם היו בתפקידים כלשהם בשנים האחרונות, ובוועדה הזאת הנחקרים ימנו את החוקרים. אין פה אופוזיציה וקואליציה. יש פה אסון שקרה לנו באופן אישי ולמדינה, וצריך לחקור את זה הכי טוב שאפשר למען העתיד של כולנו, ולדעת מה קרה, איך הבנות שלי יצאו לרקוד, לשמוח, יצאו ארבעה ב־6 באוקטובר מהבית שלי וחזר אחד כשהוא פגוע נפש עד היום, שלא מצליח להתרומם ולחזור לחיים. איך זה ייתכן? על זה אנחנו דורשים תשובות".
"אני יושב עכשיו בסלון בדיוק איפה שהשולחן היה פתוח", תיאר מנצורי את אותו יום נורא. "היינו משפחה, ההורים של אימא של סיגל רעייתי, אחותה, האחיין שחזר מהמסיבה, נורל, רויה ועמית, אכלנו, צחקנו, שמענו מוזיקה, שתינו יין. הם יצאו למסיבה ב־23:30, ב־1:15 הם הגיעו למסיבה. ב־6:30 התעוררנו לאזעקות, ידענו שהם בדרום אבל לא ידענו איפה זה. יצרנו איתם קשר, דיברנו איתם עד 7:39, השיחה האחרונה שלי הייתה עם נורל. היא אמרה לי 'אבא אנחנו במיגונית, הכול בסדר, יש מטח טילים'. לפי הקול שלה ידעתי שמשהו לא בסדר אבל היא הרגיעה אותי. היא אמרה לי שהם מחכים שהכול ייגמר. אמרתי לה שתשלח לי מיקום ושאני מגיע. זאת הייתה השיחה האחרונה שלי איתה. לא שלחה מיקום, היא ידעה שאניע ואגיע, כנראה שהיא לא רצתה שאבוא. לאחר מכן המשכתי לנסות לייצר קשר כל כמה דקות והם הפסיקו לענות. בחמישה ל־8:00 החלו ההתקפות על המיגונית, יריות, שרפו שם".
"אני מרגיש אבוד"
בסיום השיחה שיתף משנה מנצורי, שאיבד את בנותיו נורל ורויה במסיבת הנובה, בתקווה הכמוסה שהן בחיים, והפציר בחברי הממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית ולאפשר את הריפוי האישי והקולקטיבי. "הייתה לנו תקווה שאולי הן חטופות או ברחו, לא רצינו להאמין", סיפר. "קיבלנו את ההודעה על עמית ביום שני, ביום רביעי ב־8:00 דפקו לנו בדלת ואמרו לנו על רויה, ועל נורל הודיעו לנו ביום שישי. הרצון שלי לחיות נעלם, כבר לא קיים. אני מרגיש אבוד, זה פשוט לא הגיוני בשום צורה. היינו משפחה אוהבת, שמחה, זה לא מתקבל על הדעת. אני לא יודע איך אני ממשיך מפה. תנו לנו את הזמן הזה לריפוי, תקימו ועדת חקירה ממלכתית, אני לא רוצה להתראיין ולצעוק, כלום. אני רוצה זמן ריפוי לי ולמשפחתי, אבל לא נותנים לנו את זה. כל פעם שאני צריך לדבר ברדיו ובטלוויזיה זה מוריד לי מהחיים. מה ביקשנו? אני צריך להתחנן? לבכות? מה אני צריך לעשות? מה אני כבר מבקש?".
עריכה: מיכל קדוש
