משולש קדוש של דמיון, מהות ומציאות
ורדה רזיאל ז'קונט אירחה את ד"ר דליה מאיר, מטפלת באמנות ותרפיסטית, שהביאה לנו הצצה לעולם רווי בדמיון • איך החוויות שלנו מעצבות את המציאות?
ד"ר דליה מאיר היא מטפלת באמצעות אומנות פלסטית, מדריכה בכירה ומראשוני התרפיסטים באמנויות בארץ. במהלך השנים פיתחה מאיר שיטה טיפולית ייחודית משלה שנקראת 'דמיון ביצירה' המבוססת על ניסיונה רב השנים בטיפול עם אנשים ועל מחקר אקדמי. בשיחה מרתקת עם ורדה רזיאל ז'קונט היא סיפרה על ספרה 'דמיון ביצירה: דימויים במסע החיים', וכן על השיטה והתובנות פורצות הדרך שלה.
"אנחנו מכירות כמה עשרות שנים מהשחייה המשותפת בבריכה. אני שנים יודעת שאת עוסקת בתחום, והנה אנחנו נפגשות על הספר שלך. העיסוק שלך מאוד זר לי", שיתפה ז'קונט בהיכרותה המוקדמת עם מאיר.
בראשית דבריה הציגה מאיר את עולם הדימויים שלשיטתה כולנו חיים בו. "אני חושבת שאחנו הולכים עם דימויים פנימיים כל ימי חיינו, והם אלה שמוליכים אותנו קדימה או אחורה. זאת אומרת עם יש לנו דימוי של קושי או מצוקה וחוויה כזו שהיא מוליכה אותנו, אנחנו נראה את זה מאוד בקלות על האדם. כשיהיה לנו דימוי פנימי של 'להגיע לפסגת ההר', זה הדימוי שיוליך אותנו. יש לנו תמונות פנימיות כל ימי חיינו. כשאנחנו הולכים לבית ספר, מתחילים עבודה, יש לנו תמונות פנימית של לאן אנחנו הולכים", הסבירה מאיר.
"יש לי דימויים ותמונות בכל מקום, זה שפה"
בהמשך שיתפה ז'קונט כיצד היא התרשמה מקריאת הספר ומשיטות הטיפול של מאיר. "לפחות מספרך אני יודעת שעבדת איתם על דימוי של עץ, הר, דימוי של כדור שאותו המשלת לכוח הרצון, דימוי של נחל ודימוי של גשר. מעניין שאין שם בית. אלה הדימויים שבאמצעותם את עוזרת לאנשים להתבטא או לקדם את עולמם הפנימי", אמרה.
מאיר פרשה את משנתה ונזכרה בתחילת דרכה. "אני חיה בעולם הדימויים. אני רואה תמונות בכל מקום, במקרה אני גם ציירת, כמובן זה בהומור. העולם שלי הוא עולם ויזואלי. יש לי דימויים ותמונות בכל מקום. זה שפה, יש אנשים מוזיקלים ששומעים את העולם דרך צלילים", טענה. "אני הייתי קרימינולוגית צעירה והגעתי לאוכלוסייה של נוער שנפלטה מכל המסגרות, והייתי צריכה דרך להגיע אליהם. הדבר האחרון שעניין אותם הוא לדבר דרך דימויים ולצייר. אבל הייתי צריכה להיות עם גישה יצירתית. החלק הוורבלי, להיות במסגרת, לא פעל. הם עפו, הם לא היו שם, וכאן אנחנו מתחברים לנושא של יצירתיות, איך אתה מנסה למצוא נתיב, דרך לאנשים שלא מעוניינים לראות אותך. השיטה נבנתה בתוך ניסוי בשטח", הסבירה בהמשך.
איך תחושות משתלבות בתוך עולם הדימויים שלנו?
בהמשך ורדה דיברה על מונח שנתקלה הו בספרה של מאיר - 'אוריינטציית העתיד' ותהתה בנוגע למקרה שאירע בעברה. "אני שומעת אותך ואני אומרת כשאני הייתי אישה צעירה שרק התחתנה אז אני ראיתי רק רע. ראיתי תהום, ראיתי את עצמי קצרת רוח, עצבנית, אובססיבית. אמרתי לעצמי הסוף יהיה רע. זאת הייתה החוויה. זה לא מה שקרה. הנה, פרספקטיבת עתיד שנועדתי לא לגדולות אלא לגיהינום", שיתפה ז'קונט.
מאיר הציגה את פרשנותה למקרה הספציפי של ורדה. "התמונה שאנחנו מקבלים בדימויים היא תמונה שנכונה לאותה עת. יש לי כאן הרבה דימויים של מוות וכיליון, כשבדקנו בעצם האדם היה בדיכאון, היכולת לראות את זה והיכולת להתחיל לעבוד על זה היא מאוד חשובה. אחד הדברים, דרך הדימויים ובאין־סוף דרכים, אבל היכולת לראות את זה ולהגיד 'זה המצב כעת' היא נורא משמעותית", אמרה מאיר.
"מה שאת מתארת זה דיכאון. סוג של. במהות, בסיפור שהייתי שומעת ממך הייתי מקבלת תמונות שאומרות לי מי את, שאת ואני לא יודעות אותן כרגע. שם זורעים כרגע דברים שייחודיים לך, באמצעות הדימויים הללו היה אפשר ללכת קדימה. אם תרצי אתן לך דוגמא לדימוי של מהות. מהות זה משהו שאני המצאתי. פיסת נשמה שיש לכל אחד, והיא רלוונטית לאותו הרגע. היא משתנה לגמרי ולא נשארת. היא לא סטטית", הוסיפה בהמשך לגבי המתודולוגיה שלה.
"הסיפור של המהות שלי הוא הסיפור שמוליך את החיים שלי"
כאשר ורדה וד"ר מאיר המשיכו לצלול לדיון על משמעות המושג של 'המהות', ד"ר מאיר הביאה דוגמאות וסיטואציות שונות. "אני רוצה להוסיף עוד דבר על מהות. עבדתי פעם עם מישהו שהוא דור שני. זה היה לפני שנים, וכמובן הסיפורים שהוא מספר נורא ברורים. היה דימוי של עץ, ואני שואלת 'איפה אתה רואה את העץ?'. הוא אומר: 'באירופה נורא קר, יש שם שלג'. הגשר הוא גשר שמוליך רכבות ועוד ועוד. מסתבר שכל הדימויים, יש שם רמז קל על אירופה בזמן המלחמה, בזמן השואה, מלחמת העולם השנייה. כל מיני דימויים. אז אתה רואה את זה באותה עת", הסבירה מאיר.
"יכול להיות ש-20 שנה אחרי, אני מפקפקת, זה פחות משמעותי, אבל כל הדימויים שזורים בזה. יש כוחות, יש יכולת לעבור, אבל מה שמוליך זה הסיפור של השואה שיושב בכל הדימויים. חלק מהעניין זה לראות את הדימויים מחוברים ולראות את ההקשר שלהם. גם אם הוא היה מודע, רואים כמה זה משפיע עליו בכל צעד ושעל. אם הגשר שמוליך רכבות, שמוליך אנשים למוות, הוא הגשר שאנחנו צריכים לחצות בחיים - אנחנו די משותקים", טענה לאחר מכן.
כאשר ורדה התעקשה להבין איך השיטה תסייע לאדם במצוקה, מאיר הבהירה: "אני מקבל איפה אני תקוע. ממש אני רואה את זה. אני אתן עוד דוגמה: מישהו צייר עץ והעץ בן 7. ואז אני אומרת 'מה קרה לפני 7 שנים?', אז הוא אומר: 'כן, אני התגרשתי אבל זה במקרה'. ואז מסתבר שיש בעוד דימויים את אותה הטראומה של הגירושין. בשיחה הוא לא התייחס לזה כטראומה, אבל מעצם הדימויים היה ברור שזה הדבר שמתפעל אותו. מה שאני מנסה להגיד שהסיפור של המהות שלי הוא הסיפור שמוליך את החיים שלי. כמה אובייקטיבית זה נכון? זה לא משנה. לא משנה גם מה הייתה המציאות, משנה איך חוויתי את המציאות, איך אני מפרש אותה ולאן אני הולך".
