אופיר אמיר, ניצול מפסטיבל הנובה ונכדו של שורדי שואה, הקים מיצג זיכרון מרגש בטורונטו שבקנדה – החמישי במספר מחוץ לישראל. בשיחה עם אריה אלדד וגאולה אבן ב-103fm הוא סיפר עד כמה חשוב לספר את סיפור הנרצחים לעולם, ועד כמה ערכי הקהילה שלו – מוזיקה, אהבה וקבלת האחר – לא נשחקו גם לאחר האסון הנורא.
"זה מיצג הנצחה שמתאר את כל מה שהיה ב־7 באוקטובר בפסטיבל הנובה", סיפר. "אנחנו לא רוצים ש־411 הנרצחים יהיו רק מספר. הם חברים שלנו ובני משפחה שלנו, וחשוב לנו שלכל מספר יהיה שם ותמונה".
לדבריו, המיצג הפך לא רק לאמצעי הנצחה – אלא גם לכלי הסברה עולמי: "לאחר שפתחנו את המיצג בתל אביב, הבנו שהוא לא רק משמש להנצחה, אלא שאיתו נוכל לספר את הסיפור שלנו לעולם – לנוכח השנאה וההכחשה במדיות ובכל מקום בעולם. רצינו ללמד את כל העולם".
"המיצג לא מציג אותנו כקורבנות", הדגיש אמיר. "הוא מספר את הסיפור של מה שקרה ב־7 באוקטובר, אבל גם את מה שקרה מאז – כולל הקמת עמותה לטיפול בשורדים ובמשפחות השכולות. המסלול שלו מתאר את הסיפור שלנו – מהאור לחושך ובחזרה לאור. זה מאוד מזכיר לי את הסיפור של סבא וסבתא שלי".
הוא תיאר כיצד המיצג משחזר את זירת הטבח: "כל מה שנמצא בו מקורי מהפסטיבל – אזור הקמפינג, רכבים שרופים, שירותים כימיים מחוררים מכדורים. הוא מספר את סיפור הדור של נובה שלוקח אחריות, דואג זה לזה, ומאמין באהבת אדם".
"אנחנו נעשה כל מה שאנחנו יכולים כדי להגיע לנקודה שבה כל השורדים יחזרו לרקוד", אמר אמיר. "זה המסר. אנחנו לא שונאים בחזרה. ברחבת הריקודים לא משנה מאיפה אתה, מה הדת שלך ובמה אתה מאמין – כולנו אותו הדבר".
"מאז 7 באוקטובר אני חושב עליהם הרבה", שיתף. "זה האסון הכי גדול שקרה לעם היהודי מאז השואה. אף אחד לא לימד אותם איך להתמודד עם הטראומה, ובכל זאת הם הקימו מדינה ומשפחה. בלי לדעת – הם השאירו לנו את הכלים להחלים".
"אני לא מקבל את זה שמחבלים תקפו אותנו ברגע ובמקום שהיו אמורים להיות הכי בטוחים. דרך המוזיקה ודרך המיצג שלנו, אנחנו צריכים להביא אנשים שלא תומכים בנו – וברגע שיראו מה קרה בפסטיבל המוזיקה, נשנה את דעתם", סיכם אמיר.
עריכה: אחיעד לוק