הגיל השלישי, לא מה שחשבתם
איך נראים החיים בדיור מוגן? • אורי גוטליב והמשנה למנכ"לית 'בית בלב' מזי אורן עם מה שלא ידעתם על הגיל השלישי • תתכוננו להיות מופתעים • פרק 01
הגיל השלישי הוא כבר לא מה שהיה פעם. אנשים שנחשבו פעם למבוגרים עדיין שומרים על חיים פעילים למדי, בייחוד אם הם חיים במסגרת קהילתית של דיור מוגן. בפרק הראשון בפודקאסט 'מפגשים מהסוג השלישי' בהגשת אורי גוטליב, אירח גוטליב את מזי אורן, המשנה למנכ"לית 'בית בלב' האחראית על כל מערך הדיור המוגן, ויחד שוחחו השניים על מה זה בכלל דיור מוגן, איך נראים החיים שם בפועל, ומדוע הגיל השלישי הוא ממש לא מה שחשבנו. בלשון המעטה.
"פעם כשאמרו גיל 65, חשבנו על פנסיה, מנוחה וטיול מאורגן", פתח גוטליב. "היום, גיל 65 הוא רק ההתחלה. הילדים גדלו, הרבה אנשים מרגישים פתאום חופש, יש יותר זמן לעצמם ולפעמים גם יותר כסף. הסבא של היום עושה סנואובורד, הסבתא של היום עושה פילאטיס. עם כל השפע הזה מגיעה גם השאלה הגדולה - מה הלאה? איך מתכוננים לפרק הבא של החיים? לפרק שיכול להיות הכי חופשי, הכי פעיל אבל גם הכי לא מתוכנן. נבין מה זה זקנה מודרנית ואיך כל אחד ואחת יכול לחשוב על השנים הבאות בצורה חיובית, אקטיבית ובעיקר עם ראש פתוח".
בתחילת השיחה, סיפרה מזי: "האדם המבוגר צריך להיות במקום שרואים אותו, דואגים לו ומעניקים לו את כל מה שמגיע לו. 3% מהאנשים המבוגרים מגיעים לדיור מוגן, אלה ה־3 אחוזים החכמים כי הם מגיעים למקום בו אומרים להם שמגיע להם הכל. אם הם רוצים לפתח אומנות, אז הנה, זה כאן ונגיש. יש גם אוריינות לכל מה שקורה בטכנולוגיה, הכל מונגש אלייך, אתה לא מתאמץ אלא פשוט יורד למטה. מגפת הבדידות הורגת אנשים. קראתי מחקר שקובע כי ברחבי העולם, תוך שעה מתים 100 אנשים מבדידות. בדיור מוגן אתה לא צריך אפילו להיות חברותי, מספיק שירדת מהדירה ללובי וכל האנשים הולכים וחוזרים אתה כבר לא לבד. זו תופעה שקשה לתאר כמה היא קשה ל־97% מהאנשים המבוגרים שנמצאים בבתיהם, שלא יכולים לרדת ואף אחד לא בא לבקר אותם".
"כאן דרגות החופש שלך גדולות יותר"
"זה כמו שאנשים הולכים לטיפול פסיכולוגי כשהם לא במצוקה, הם הולכים להתפתח, לגדול והם רוצים להגיע למקום אחר שלא היו יכולים להגיע אליו לבד", הוסיפה. "האוכלוסייה החזקה של דיור מוגן זו אוכלוסיה שאומרת 'אני לא נותן לעולם להוביל אותי, אני מנהל את חיי, אני בוחר מתי, אני מנהל את המציאות של החיים שאני רוצה לבנות'. מצד שני, יש את אלה שמגיעים כי משהו קרה בחיים. בן הזוג נפטר, מישהו פרץ לביתי וערער את תחושת הביטחון שלי, ואני מבין שאני לא יכול להגן על עצמי. יש כל כך הרבה סיבות. מבחינת בני המשפחה, לא כולם אותו דבר. יש ילדים שלא רוצים שהוריהם יגיעו לכאן כי הם לא רוצים שהירושה שלהם תלך. יש משפחה שאומרת ההיפך, 'אנחנו רוצים שההורה יהיה אצלנו כדי ליהנות ממנו בשנותיו האחרונות', ויש בני משפחה שאומרים 'תשמע אבא, זה המקום הכי טוב בשבילך' ועושים כל מאמץ כדי שאבא ישתכנע כי לא תמיד זה קל. אני חושבת שהדבר הראשון שמפתיע אנשים זה שהם מגלים שזה הבית שלהם ולא מוסד. כשאתה מבין שאתה גר בבית, בקהילה, אז אתה מבין שכל מה שעשית בחוץ אתה יכול, רק כאן בפלוס. כאן דרגות החופש שלך גדולות יותר".
בסיום הפרק, הדגישה מזי אורן, המשנה למנכ"ל 'בית בלב': "כדי להתחיל לחשוב על העתיד, קודם כל צריך להבין האם המציאות שהאדם המבוגר נמצא בה היום גורמת לו שמחה ומורידה את הפחדים שלו. אדם צריך לבדוק איפה הוא חי ומה חסר לו. באיזשהו שלב צריך להבין שהמציאות משתנה, אני בוגר יותר, אנשים סביבי לא כמו שהם היו פעם, וזה הזמן לעשות בדיקה ולהבין איפה אני יכול להעביר את שארית ימיי בצורה המיטבית ביותר. יש אצלנו אנשים שנמצאים בבתים שלנו במשך יותר מ־30 שנה. אנחנו טוענים שאנחנו מאריכי חיים. אני חושבת שהזקנה זו התקופה המרהיבה והטובה שיש לאדם, תקופה של שחרור, לכל אחד מאיתנו בתקווה שנגיע לשם. שלא נהיה כלואים בתפיסות שסחבנו כל החיים, במה יחשבו עלינו, איך אנחנו נראים ושתהיה לנו ההזדמנות לשחרר, לאהוב ולעשות את המיטב שאנחנו יכולים בזמן של הזקנה".
