מדינת ישראל נמצאת בתוך רעידת אדמה נפשית שנמשכת כבר כמעט אלף ימי לחימה. זה לא רק הקרבות בחזית או האובדן האישי - זו חוויה קולקטיבית שפירקה את כל מה שהאמנו בו לגבי העולם. אנחנו חיים במדינה בדריכות גבוהה, נפש שלא מוכנה להירגע כי היא תמיד מחכה ל'דבר הבא'. התוצאה? אנחנו עצבניים יותר, קצרים יותר, ובעיקר - פשוט לא מצליחים להירדם. בנושא זה עלה לשידור פרופ' יוסי בלז, פסיכולוג קליני מהמרכז לחקר האובדנות באוניברסיטת חיפה, שניתח את מצבה של החברה בישראל.
הסימפטום המובהק ביותר של הטראומה הישראלית הנוכחית אינו נראה לעין ביום, אלא בלילה. "אחת התופעות השכיחות ביותר שאנחנו רואים היא קשיים בשינה", הסביר פרופ' יוסי לוי בלז. "יש עלייה אסטרונומית בשיעור האנשים שלוקחים תרופות כדי לישון. הרגע הזה שבו צריך להרפות ולהירדם קשה להרבה מאוד ישראלים".
לדבריו, הניסיון "להילחם" בתחושות הללו רק מחמיר את המצב. "כשנוסעים בכביש מהיר וסוטים לשוליים, הדבר האחרון שנרצה לעשות זה להזיז את ההגה בחריפות חזרה לכביש, כי אז נתהפך. צריך לרדת לשוליים, לנסוע קצת לאט ולראות מתי אפשר לחזור. אנחנו צריכים לתת לעצמנו מנת חמלה ולהכיר בזה שההתנהגות שלנו לא 'סתם' - יש לה סיבה וזה בסדר".
בעוד הדיון הציבורי מתמקד בפוסט טראומה, פרופ' לוי בלז הצביע על גורם סיכון עמוק ושכיח הרבה יותר בקרב הלוחמים: האובדן. "המאפיין הכי גדול בקרב חיילי המילואים כיום הוא דווקא האובדן. המון מחיילי המילואים חוו אובדנים רבים במהלך המלחמה, אין כמעט איש מילואים שלא מכיר חבר לצוות או חבר מהעבר שנהרג או נרצח. לפעמים הכאב הזה, כשהוא מרגיש בלתי נסבל ומרגישים לבד, בדידות וכאב בלתי נסבל, גורמים לא פעם למחשבות אובדניות".
הוא מדגיש שהסכנה הגדולה ביותר היא הבדידות. "כדאי לדעת שזה מסע, יש תהליכים שמייצרים היכרות עם הכאב, יכולת קצת יותר להחזיק מעמד. המקרים שאנחנו שומעים, התאבדות בקרב חיילי מילואים הרגישו שאף אחד לא יכול להבין אותם, ולכן הם לא מספרים. זה נראה לסביבה כמו התאבדות כרעם ביום בהיר. הפתרון הוא לא להישאר עם זה לבד. לתפוס חבר ולהגיד לו: 'בוא, רק תקשיב למה שאני עובר'. יש לזה אפקט מנחם וגם מרפא במובן שאני לא חווה את זה לבד".
בספרו החדש, "אחרי כל המדבר הזה", שנכתב יחד עם יעל צוקרמן במהלך המלחמה, מבקש לוי בלז להעניק מילים למשבר. לטענתו, המפתח לצמיחה מתוך הכאב נמצא דווקא ביכולת להכיר בשבר - דבר שהמנהיגות הפוליטית והצבאית מתקשה לעשות.
"המדבר הוא האירוע הטראומטי, התחושה שאין כלום ושום דבר", מסביר לוי בלז. "כתבנו את הספר כי הבנו שחייבים לתת מילים למשבר הזה, ולאפשר לו לא להישאר רק כפצע פתוח. מגיע לנו כחברה לא רק להחלים, אלא גם להתפתח ולצמוח מתוך הכאב", אמר. "כשאנחנו מדברים בסיסמאות כמו 'ניצחון מוחלט', אנחנו לא נותנים מקום לזה שהיה פה כאב גדול. אנחנו צריכים מנהיגים שיגידו: 'חטפנו מכה אדירה'. רק אז הקהילה תוכל להרפות מהמתח. כרגע הציבור מחזיק את הכאב חזק מדי, כי הוא לא מקבל הד מהקברניטים שרואים אותו".