שער הדמעות
איך הורים שכולים יכולים להתמודד עם כאב האובדן המתמשך? אלון גל שוחח עם המאזינה שאיבדה את בנה, ומאז מתקשה להתמודד
התמודדות הורים עם אובדן ילדיהם לנצח תהיה מורכבת ולא טבעית. מי שלא חווה על בשרו את הכאב הנורא הזה, לעולם לא יצליח להבין את הכאב המתמשך. בעת שכול כל איש בוחר להגיב בצורה אחרת, כשהמשותף בין כלל ההורים הכואבים הן התחושות הקשות שהם חווים סביב המוות של ילדיהם. בדיוק על תחושות אלה ביקשה המאזינה לדבר עם אלון גל כשסיפרה לו שמאז שבנה נפטר לפני 15 שנה היא לא מסוגלת לבכות, "אפילו על הקבר שלו לא הצלחתי לבכות, צחקתי על הקבר שלו".
"לפני 15 שנה בני בן ה־25 טייל בדרום אמריקה", סיפרה המאזינה, "בדיוק שלחתי לו אלף דולר, ויום למחרת קיבלתי הודעה שהוא מת". תיארה בכאב והסבירה שהיא משערת שזה קרה בעקבות שוד. "מישהו כנראה תקף אותו, ועד היום קשה לי להודות שהוא נרצח. מי שטיפל בו שם אמר לי שרק אלוהים יודע מה קרה לו שם". מאז אותו אירוע מכונן האם השכולה לא מצליחה לבכות, ובדיוק בגלל זה היא פנתה לעזרתו של אלון גל: "אני מרגישה שהסכר נסגר, חיה בין אזכרה לאזכרה, וממש נכנסתי לפוסט טראומה", הודתה. "אני מבינה שעליי לבכות, אבל תוהה איך לעשות את זה נכון", שיתפה בכנות, וביקשה את עזרתו של גל.
לדבריו, הרבה פעמים אנחנו יוצרים לעצמנו בחיים מנגנוני הגנה, ובכך מצליחים להתגבר על טראומות, "היה בך צורך הישרדותי לסגור את הסכר ולהפסיק לבכות, אבל היום מערכת ההגנה הפנימית שלך שומרת עלייך ממשהו שכבר לא מאיים עלייך. את יודעת שאם תבכי על זה עכשיו, זה יותר יעיל לך מאשר יזיק לך". גל הסביר שאי אפשר להיות לא בפוסט טראומה אחרי שעוברים דבר כל כך קשה ומורכב, "ומה גם שמדברייך אני מבין שאת מקשרת את עניין הכסף שנתת לו למוות שלו, אבל תחשבי על זה שגם אחרי 15 שנה הצלחת לשרוד את החיים האלה, ולהפיק מהם את המיטב. אי אפשר לשפוט אותך, ואנשים שלא היו במקום שלך לעולם לא יצליחו להבין את ההקשרים שתודעה שלך עשתה".
בהמשך סיפר גל כי לפני כמה ימים דיבר עם בתו הקטנה שהתעצבה על מותה של הציפור שלהם. "אמרתי לה שהחלום שלי שהיא תתעצב עליי, כי הרי הורים לא אמורים להתעצב על ילידיהם, וזו דרכו של עולם. עכשיו אני שואל אותך: בא לך לבכות? לתפיסתי את נמצאת היום במקום בו את יכולה לבכות ולא להתפרק, ככה תאפשרי לעצמך עוד מימד של חיים באבל המתמשך בו את חיה, כי הרי לעולם לא תפסיקי להתעצב על מות בנך עד ימך האחרון".
גל המליץ לאם השכולה ללכת לבית הקברות לבד, לשבת ליד הקבר של בנה, ולדבר. "תספרי לו דברים, שתפי אותו מצפונות ליבך, תלטפי את האבן כאילו את מלטפת אותו, ושם הדמעות שלך יופיעו. כשתקומי אחר כך יהיה לך יותר כוח לצחוק. תמשיכי להיות יציבה בהסתכלות שלך, לשלב חיוך בעצב, חיים ומוות, ולזכור שהוא קיבל איתך שנים טובות. הנה, גם אחר 15 שנה את מקדשת את שמו של בנך".
